"איש המידות אינו כלי." אמירה זו של הוגה הדעות הסיני בן המאה ה- 6 לפנה''ס, קונפוציוס (מאמרות ב12), עולה על דעתי בכל פעם שאני מהרהרת על מקומם של מדעי הרוח בעולם העכשווי. אני נזכרת בשיחה עם מתעניינים ביום הפתוח ששואלים בתמימות אך בנחישות: "מה עושים עם התואר הזה?" וחושבת לעצמי: "יש הרבה מה לעשות, השאלה היא מיהו זה שעושה?"

השאלה "מי האיש?" (תהילים, פרק לד) מנחה ומניעה את המחקר שלי אשר ממוקם בהצטלבות בין פילוסופיה ותיאולוגיה, ספרות והיסטוריה, סין ו"לא סין". אני עוסקת במחשבתם של הוגי דעות סיניים קונפוציאניים במאות ה-11 עד ה-17 מפרספקטיבה השוואתית. מטרת ההשוואה היא להבין סוגיות כגון ייעוד האדם ומהות ה"אני", גורל וחירות, ויחסים בין איש לרעהו תוך התבוננות מפרספקטיבות תרבותיות שונות. השוואות אלו מעניינות בעיניי משום שתפיסות עולם סיניות, הדאואיזם והקונפוציאניזם, שונות מתפיסות המקובלות בתרבויות שהושפעו מדתות מונותאיסטיות, כגון יהדות, נצרות ואסלאם, וגם מההגות ההודית. להבדיל מתפיסות שמכירות בדואליזם המתאפיין בהכרה בקיום שני עולמות: עולם המציאות המוחלטת (תחום הבורא או האלוהות הנצחית) ועולם הנבראים בני תמותה, התפיסות הסיניות הן מוניסטיות במהותן. תפיסות אלו מכירות במציאות אחת בלבד, מציאות שאין לה נקודת התחלה מוגדרת ואין לה סוף, והיא מתנהלת כפעילות של שני כוחות, היין והיאנג. אמנם יין ויאנג נחשבים לכוחות מנוגדים, אך אין מדובר בדואליזם פילוסופי, משום שיין ויאנג אינם ערכים מוחלטים, אלא כוחות משלימים אשר תלויים זה בזה: ככל שהיאנג נחלש מתחזק היין ולהפך. בעולם מוניסטי אשר מכיר בקיום "ניגודים משלימים", גם הערכים האחרים, כגון יש ואין, אמת וכזב אינם נחשבים למוחלטים. "שעה שהכזב נעשה לאמת, גם האמת נכזבת. מקום שהאין נהיה ליש, שם ישוב היש לאין" – גורס השיר המפורסם מתוך הרומן הסיני הידוע חלום המשכנות האדומים,[1]  ומבטא, מעבר ליופיו הפיוטי, את התובנה הקיומית, שיין ויאנג, יש ואין, אמת וכזב, מציאות ואשליה אינם אלא שני צדדים של אותו המטבע.

על פי התפיסה המוניסטית הסינית גם מקומו של האדם אינו מוחלט: האדם אינו נחשב ל"פסגת היצירה האלוהית," שנוצר "בצלם," אלא לאחד מתוך ריבוא הדברים, אשר אינו שונה במהותו מחיות, זוחלים, צמחים ואף אבנים. האדם הוא "דבר" כמו שאר הדברים, אך נבדל מדברים אחרים ברמת הטוהר של החומר המבני (צ'י氣 ) שמתבטאת, בראש וראשונה, ביכולותיו האינטלקטואליות. להבדיל מדברים אחרים, האדם מסוגל ללמוד ולכן, מעת היוולדו ועד מותו, עליו לעסוק בשיפור עצמי דרך לימוד מתמיד. מטרת הלימוד אינה איסוף מידע או צבירת ידע תיאורטי, אלא השגת תובנות לגבי אופי המציאות. כאן נבדלות הדרכים הדאואיסטיות והקונפוציאניות: הדאואיסטים רואים בהתנהלות עולם הטבע מודל להתנהלות האדם: על האדם להכיר בכך שהוא חלק בלתי נפרד מהטבע ולהתמזג עמו. הקונפוציאנים סבורים כי העולם מתנהל על ידי כוח אימננטי (פנים-עולמי) מוסרי שקרוי "שמיים": מטרת האדם להידמות לשמיים על ידי כמיהה בלתי פוסקת לידע מוסרי המיושם הלכה למעשה בחיי החברה. השגת ידע זה מאפשרת לאדם להפוך ל"איש המידות" ואף ל"חכם/קדוש". שתי התורות גורסות שלאדם אין קיום כיחידה נפרדת: על מנת להשלים את ייעודו, על האדם להשתחרר מאנוכיות ולהפוך לאחד עם עולם הטבע או, לחלופין, עם החברה.

על אף העובדה כי תפיסת העולם הקונפוציאנית מבוססת על הנחות יסוד שונות מאלה המקובלות בתרבויות שהושפעו מדתות מונותאיסטיות, שחרור מאנוכיות והשגת ידע מוסרי פרקטי שמתבטא ביחסים בין איש לרעהו אינן שונות מהמטרות שדתות מונותאיסטיות, יהדות ביניהן, מציבות לאדם. כך כאשר נשאל קונפוציוס על משמעות המושג "אנושיות", ענה: "מה שאינו רצוי מבחינתך, אל תעשה לאחר," – אמירה שדומה להפליא לאמירתו של הילל הזקן אשר סיכם את התורה כולה על רגל אחת באומרו "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".[2]

קיומו של דמיון בין התפיסה הקונפוציאנית לבין זו היהודית בהעדר בסיס פילוסופי ותיאולוגי זהה, הופך את המחקר ההשוואתי ביניהן למשימה מרתקת אך מסובכת מאוד, במיוחד לאור העובדה ששתיהן מתאפיינות בעושר רעיוני עצום. עיסוק בהשוואות דורש קפדנות בבחירת מקורות, קריאה מעמיקה של טקסטים וגם הבנה רוחבית של הקונטקסט התרבותי. אני ניגשת למחקר דרך פרויקטים ממוקדים שעוסקים במספר מצומצם של מקורות תוך התמקדות בשאלה מנחה. כך, הפרויקט האחרון שלי עסק בסוגיות החופש והגורל בתפיסה הקונפוציאנית במבט השוואתי. להבדיל מההבנה המודרנית של חופש כזכותו של הפרט לפעול בהעדר מגבלות חיצוניות, בסין העתיקה למונח "לפעול מעצמי" (דזה-יואו 自由 ) המשמש כמונח מקובל ל"חופש" בסינית מודרנית, הייתה משמעות שלילית. "לפעול מעצמי" – משמעו לפעול על בסיס של צרכים אישיים, בדרך כלל בניגוד לצרכי בני אדם אחרים, דבר שנחשב לביטוי מובהק של אנוכיות. על פי התפיסה הקונפוציאנית, קיום האדם מקבל משמעות מתוך הקשרים שלו עם אנשים אחרים ולכן "האני" אינו נתפס כיחידה מושלמת ומוגמרת, אלא נמצא בתהליך מתמיד של התהוות. החופש גם הוא אינו אלא תהליך: ככל שה"אני" מוותר על האנוכיות, מתעמק בקשרים שלו עם הסובבים, מקשיב בלבו לצו השמימי (שהוא בו זמנית הגורל של אותו אדם עצמו), כך הוא נעשה חופשי יותר. התהליך הזה כונה בצמד המילים "השגת העצמי" (דזה-דה 自得 ) והטענה שלי היא ש"השגת העצמי" אינה אלא השגת החופש.

 לתפיסה זו ישנן מקבילות במקורות יהודיים: משמעותם של "חרות", "חופש" ו"דרור" היא שיחרור מכבלי בני אדם אחרים, אך לא מהשעבוד לבורא. כך מטרת היציאה ממצרים היא לשחרר את בני ישראל מעבדות כדי שיהיו חופשיים לשרת את הבורא, הרי נאמר: "שלח את עמי ויעבדוני".[3] משנה אף מפרשת את החירות כשעבוד לחוקי התורה, לעשרת הדיברות החרותות על לוחות הברית: "אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".[4] הפילוסוף היהודי הנודע מרדכי מרטין בובר (1965-1878) שכתביו על סין עומדים במרכז הפרויקט הנוכחי שלי, טען כי השגת החופש והגשמת גורל הם תהליכים שמתרחשים בו זמנית. המפגש בין השניים הוא זה שמעניק משמעות לחיי האדם: "מי ששוכח את כל המסובב ומחליט ממעמקים, מי ששם בצד את רכושו ואת גלימתו ופוסע בגפו פנים אל פנים: בן חורין זה פוגש את הגורל, בתור אח תאום משלים את חירותו. אין הוא גבולו, אלא הגשמתו; חירות וגורל מחבקים זה את זה עד שנוצרת משמעות".[5]

ניתן לומר שגם בתפיסה הקונפוציאנית וגם בזו היהודית, אדם חופשי הוא לאו דווקא מישהו שאין לו מגבלות הנכפות עליו על ידי רשות חצונית בדמות החברה האנושית או כוח עליון. בן חורין הוא אדם שיום אחרי יום משתחרר ממגבלותיו הפנימיות כגון אנוכיות ופחדים בבוחרו, מתוך מודעות, להיצמד לצווי השמיים ולשרת אחרים. בכך הוא מתהווה בתור אישיות, מגשים את גורלו, ומשלים את ייעודו. החופש של השגת העצמי זהו מצב שמאפשר לאדם להתעלות מעל טרחות היומיום וללא חשש לפעול על פי מצפונו. החופש להישמע לצו השמימי אשר נשמע בדממת לבו של כל אחד ואחת זהו חופש שנחווה בקשר בין "אני" ל"אתה", זהו חופש לא להפוך את האחר לאובייקט ולא לאפשר לאחרים להשתמש בך, כי "איש המידות אינו כלי."

​

[1]  צאו סו'אה-צ'ין, חלום המשכנות האדומים. כרך א'. תרגום מסינית אנדרו פלאקס ואמירה כץ (ירושלים: מוסד ביאליק, תשע''ח), עמ' 44.

[2]  תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא עמ' א.

[3]  שמות, פרק ט, פסוק א'.

[4]  משנה אבות ו', משנה ב'

[5]  מרטין בובר, אני ואתה, בתרגומו של אהרון פלשמן, מוסד ביאליק, תשע''ג, עמ' 52.