עולם המח"ר 11
חזרה לדף הבית
מסעות בעולם
אירועי שוליים מרתקים בנסיעה לכנס
אחותי
כתבה: תמר הגר
*כל השמות בכתבה בדויים בכדי לשמור על פרטיות הנשים המוזכרות בה.
זה היה כנס על ביוגרפיות של אמנים באוניברסיטת אמסטרדם ואני, שחוקרת וכותבת על הצלמת הוויקטוריאנית ג'וליה מרגרט קמרון, הרגשתי כמעט בבית בקרב אנשים שחוקרים דמויות כמו בטהובן, ון גוך, וולטר. מצאתי את הכסא שלי והתיישבתי מתבוננת מסביב באנשים שהתאספו אט אט. אשה נאה ומרשימה עם תלתלים שחורים ארוכים משכה את עיני בין כל הדמויות הבהירות שהתיישבו על הכסאות סביבי. הייתי נרגשת מהתוכניה שנראתה מבטיחה וממבנה הכנס – העדר מושבים מקבילים הבטיח שכולנו נשב יחד במשך יומיים ונקשיב אחד לשני. לא הכרתי אף אחד, וכבר הרגשתי את המבוכה המוכרת שמשתלטת עלי בהפסקה בין המושבים, כשאני אמורה למצוא נושאים לשיחה עם החוקרות האחרות ליד הקפה והעוגיות. ההרצאה שלי התקיימה במושב האחרון של היום השני ולכן לא היה סיכוי שמשתתפים אחרים ייגשו אלי בסקרנות שתפיג מעט את הבדידות בהפסקות של היום הראשון. כשבסופו של דבר אזרתי אומץ והתערבבתי בשיחות לא לי, הכרתי את ז'קלין שחורת התלתלים שחייכה אלי כשעמדתי ליד הקפה תוהה איך להתחיל. התחום שלה, ככה היא סיפרה לי, תוך כדי אכילת סלט חסר טעם שאופייני לכנסים, היה ביוגרפיות סמי-בדיוניות באנגליה בתחילת המאה ה-20. היא הגיעה לכנס עם המנחה שלה לדוקטורט מאוניברסיטת דיז'ון אותו היא הציגה בפני כפייר, המומחה לביוגרפיות. היא אמרה שיש לה שלושה ילדים קטנים שנשארו בבית ולכן היא תעזוב באחר הצהריים של היום השני. אולי היא תספיק ללכת למוזיאון לפני הטיסה, היא הוסיפה, ולראות את משמר הלילה.
לאחר שהתברר שלארוחת הערב של הכנס יגיעו רק שתי המארגנות מרלין וסוזה, ז'קלין, פייר ואני, הלכנו למסעדה ליד אחת התעלות. היה ערב של חורף והיה קר וחשוך, אבל היה משהו חגיגי באורות שהשתקפו במים. רחובותיה של אמסטרדם שבכל עונה אחרת הומים מתיירים, היו ריקים. מרלין וסוזה גררו איתן אופניים ואנחנו הלכנו לצידן ושוחחנו על אוניברסיטת אמסטרדם, על הקשיים בארגון כנס ועל התקווה לפרסם ספר מההרצאות. המסעדה היתה נעימה וחמימה. השיחה אחרי האוכל והיין נדדה לחיינו האישיים. אני דברתי על בנותי שעומדות להתגייס ועל המציאות הפוליטית הכאובה, כשז'קלין הסתכלה עלי בחיוך ואמרה שהיא פלסטינית למחצה. היא סיפרה לכולם אבל בעיקר לי, שאבא שלה מרמאללה ואמא שלה ממרוקו. "יש לי סבתא שם, היא בת קרוב לתשעים וגם דודים ובני דודים. הייתי שם בפעם האחרונה לפני 15 שנה לכמה חודשים. זה היה לא פשוט. האינתיפאדה היתה בעיצומה." היא סיפרה שלאחר גירושי הוריה היא עברה להתגורר עם אביה בלונדון וכשהוא נפטר חזרה לגור במרוקו עם אמה, ובהיותה בת 20 נסעה ללמוד בצרפת. היא פגשה את בעלה לעתיד ושם נשארה. במשך כמה שנים היא היתה מורה להיסטוריה בבית ספר תיכון ואז החליטה לעשות מאסטר. כשהחליטה להמשיך לדוקטורט, היא עזבה את המשרה הקבועה והנחשקת (בצרפת מורים מרוויחים משכורת מכובדת) בבית ספר שהיה קרוב לביתה בעבור התקווה לקריירה אקדמית.
יש משהו מוזר בפגישה עם פלסטינים בחו"ל. לפחות ככה אני מרגישה. הרחק מהארץ האלימה שלנו, נוצרת פתאום תחושת קרבה שנובעת דווקא מהסכסוך. ליד השולחן במסעדה הרגשתי שאני וז'קלין חולקות היסטוריה ומקום, ושכל האחרים הם זרים ולא מובנים ורציתי שהם יתפוגגו...
ואז השיחה נדדה לאלג'יר וז'קלין אמרה לפייר, המנחה שלה, ומומחה הביוגרפיות, שזה מוזר כמה קשה להגיע לחומרים על אלג'יר בארכיונים (הקולוניאלים) למרות שנראה שלכאורה יש השלמה עם ההיסטוריה. הוא אמר שהיא טועה. הוא מכיר לא מעט חוקרים שכותבים על הנושא ואין להם שום בעיה להשיג מידע. מעניין, היא אמרה, חברות שלי שחוקרות את הנושא יחלקו עליך. אולי, היא הוסיפה, מנהלי הארכיונים נזהרים מלתת חומרים לחוקרים ביקורתיים. את מדברת שטויות, פייר קבע בפסקנות, אין שום בעיה להגיע לחומרים, את פשוט לא יודעת מה את אומרת וכדאי שתזהרי בדבריך. הרמנו עינינו בפליאה. פייר הביט בז'קלין בזעם. זה היה איום. ז'קלין אמרה: אני מבינה שאנחנו חלוקים, אבל אתה לא יכול להגיד שאני מדברת שטויות. פייר קם. כדאי שתחפשי לך מנחה אחר, הוא אמר והלך לדלפק. ז'קלין הביטה בנו בחוסר אונים. אולי פגעתי בו, היא מלמלה. אני אלך ואגיד לו שלא התכוונתי. היא קמה ונגשה אליו. הוא עמד ליד הדלפק ושילם. היא חזרה נסערת. הוא סירב לדבר איתה והתעקש שתמצא מנחה אחר.
יצאנו מהמסעדה ארבעתנו. מרלין אמרה: זאת לא הפעם הראשונה שהוא עושה סצנה. לא תיקנתי אותה, שהאירוע היה אלים מכדי להקרא "סצנה". בכנס שבו היא נכחה, סיפרה מרלין, הוא תקף את אחד המרצים בצורה מביכה. משהו קורה לו, היא אמרה לפני שסוזה והיא עלו על אופניהן ונסעו, אני מקווה שזה יסתדר.
אני לא יודעת מה לעשות, ז'קלין אמרה כשהתנהלנו שתינו לאורך התעלות אל המלון. היא סיפרה שהוא המומחה בצרפת לתחום שבו היא עוסקת, שבזכותו היא מלמדת בחוג, שכל הקשרים האקדמיים שלה היום הם בזכותו. אם הוא יהפוך לאויב שלה, אין לה עתיד באקדמיה בצרפת; פייר יושב בוועדות הקבלה והקידום, בועדות הכנסים ובמערכות כתבי העת העוסקים בתחום. וחוץ מזה, היא אמרה, אין אף אחד באוניברסיטה שיכול להנחות אותה בנושא הזה ועל פי כללי המוסד היא מחויבת לסיים את הדוקטורט עוד שנה וחצי. רק בגלל ההבטחות שלו עזבתי את ההוראה, היא אמרה בייאוש. אני לא אוכל לחזור לבית הספר ואיך אמצא בית ספר אחר? אין הרבה משרות הוראה מסביב ויש לי ילדים קטנים, ככה שמעבר דירה לא אפשרי. רק עכשיו סיימנו לבנות את הבית. מה אני עושה? ישבנו על ספסל ובהינו במים השחורים של התעלה.
אולי הוא היה שיכור, הצעתי, אולי תנסי בכל זאת לברר אם זאת לא הייתה התפרצות של שכרות? הוא לא נראה שיכור אבל נאחזתי בפרשנות הזאת כי גם אני הרגשתי כמוה, חסרת אונים. היא שתקה. שיכור או לא, זה נראה רע, הוספתי. איש שמסוגל להתנהל ככה מול מונחה שלו, לא מבשר טובות. זה אומר שכל פעם שתכעיסי אותו, הוא עלול לפגוע בך.
כשאני חושבת על זה, ז'קלין אמרה, היו כמה דוקטורנטיות שלו שנעלמו מהמסדרונות מאז שאני שם. כשזה לא קורה לך, את לא באמת מקדישה לזה מחשבה, את עסוקה, יש ילדים והוראה. אבל זה לא בסדר, הייתי צריכה לברר. אני חושבת שהוא עשה את מה שהוא עשה לי לעוד נשים. היא הסתכלה עלי בתהייה.
את יודעת, היא אמרה לפני שנפרדנו, בטיסה לכאן אמרתי לו שאני פלסטינית למחצה. עד אז הוא ידע שהגעתי ממרוקו, הוא לא ידע שאני פלסטינית. אני לא רוצה לחשוב ככה, אבל אולי כל מה שקרה זה בגלל זה. בדרך כלל אני לא מוסרת את הפרט הזה לאנשים. זה מייצר נראות שאני לא אוהבת. לפעמים שואלים אותי בסקרנות על בני המשפחה שלי ועל הכיבוש בלי לברר אם נוח לי לדבר על זה, ולפעמים זה מתבטא בעוינות כלפי. את יודעת, שתיקה, מבטים. בגלל כל הסיבוך הזה אני לא אומרת. אבל פתאום נסענו יחד במטוס ודברנו על המשפחות שלנו ועל הבן שלו ששרת בעירק, ואז סיפרתי. הוא לא שאל הרבה שאלות, אבל נראה לי שבאופן סמוי משהו בהתנהלות שלו כלפי השתנה. בגלל שלא יכולתי לשים על זה אצבע, חשבתי שאני מדמיינת. אולי כל הסצנה הזאת לא היתה בגלל אלג'יר אלא בגלל המוצא הפלסטיני שלי? היא שוב הביטה בי מחכה לתשובה שלא יכולתי לתת. הוא נורא ימני, אמרתי. אפשר היה לשמוע את זה מהאופן שבו הוא דיבר על המלחמה בעירק.
נפרדנו בצומת. היא התרחקה ואני משום מה הייתי קרובה לדמעות. זה לא הסיפור שלי, אבל משהו בגילוי כוחנות במרחב האקדמי היה לי מוכר. יותר מדי מוכר. ומה יהיה איתה?
למחרת לפני ההרצאות יצאנו לרחוב, ישבנו על המדרכה והיא אמרה: צדקתי, הוא גזען. בארבע בבוקר הוא כתב לי מייל מטורף והאשים אותי בכך שאני לא פטריוטית. הוא כתב שאנשים כמוני צריכים לחשוב טוב טוב מה הם אומרים לפני שהם מתחילים לדבר בקרב זרים שאינם צרפתים על מה שמתרחש במדינה. הוא אמר 'אנשים כמוני', את מבינה? גם אני אזרחית צרפתית בדיוק כמוהו, בעלי צרפתי וגם ילדי, באיזה אופן אני משתייכת לקבוצה אחרת שצריכה להזהר? החטא שלי מבחינתו זה שנולדתי לאב פלסטיני ולאם מרוקאית ובגלל זה אני צריכה ללכת צמוד לקיר ולהיזהר בלשוני. לא מקובל עלי. אני לא רוצה שהאיש הזה ינחה אותי. אני לא רוצה, אפילו במחיר הקריירה האקדמית שרציתי. שתקנו. חשבתי שטוב שהיא גילתה את זה עכשיו כשעדיין היא יכולה לעבור למנחה אחר, לאוניברסיטה אחרת. אבל איך? לאן?
במהלך היום השני של הכנס פייר התעלם ממנה, ומשום שעמדתי לידה ובכך הבהרתי היכן ההזדהות שלי, גם ממני. באחד הרגעים כשאף אחד לא עמד לידינו אמרתי לה שהיא חייבת לדווח על מה שקרה מיד כשהיא תגיע לקמפוס. אם היא לא תדווח הוא עלול לפעול נגדה, ככה לפחות זה נראה. היא הסכימה ואמרה שתתחיל גם לחפש מנחה אחר/ת. היא לא תישאר אתו גם אם הוא יתחרט ויבקש את סליחתה. היא לא תסכים גם אם יוסיפו עוד מנחה. אם צריך, היא תבהיר לכולם וגם לו, שבעיניה זה אקט של גזענות. אבל אז הפנים שלה התכרכמו, את מבינה, היא אמרה, בעלי כרגע לא עובד ויש לנו משכנתא גבוהה על הבית שבנינו, ואם הם לא יתנו לי בשנה הבאה לעבוד באוניברסיטה כי הוא יפעל נגדי, מה אעשה?
אחרי ההרצאה שלי במושב האחרון, נגשו אלי משתתפים. ז'קלין חיכתה לי בצד עם המזוודה שלה, אשה גבוהה מרשימה עם חיוך ועיניים מוטרדות. נגשתי אליה. את נוסעת, אמרתי, אני אלך למוזיאון, אראה את משמר הלילה ואז ישר לשדה התעופה, היא אמרה. היה נפלא להכיר אותך, אמרתי, גם אותך, היא ענתה. התחבקנו. תכתבי לי מה קרה, בקשתי. אני בטוחה שהכל בסוף יהיה בסדר. הם לא יתנו לו להתעלל בסטודנטיות ככה. אמרתי את זה, אבל לא הייתי בטוחה. ואם תגיעי לרמאללה תודיעי לי ותבואי לבקר בתל אביב. אנחנו חייבות להישאר בקשר. רציתי להוסיף: אחותי בדרך הישראלית, המעצבנת לפעמים, של קרבה שהיא לא ממש קרבה, שפתאום נראתה לי מתאימה, אבל לא אמרתי.