​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

אלון:     לעיתים לקראת פרישה יש מחשבות על מה יהיה לאחר הפרישה. מה היו המחשבות שהעסיקו אותך טרם הפרישה?

יאיר:    זכרתי כל העת כיצד נסעתי לדוקטורט בצרפת לפני שנים ארוכות, כיצד תכננתי כל דבר טכני מראש, וכיצד שום דבר לא היה כמו שחשבתי. אפילו גוון הקור היה שונה ממה שציפיתי לו. זיכרון זה עמד כל העת ביסוד החששות שקדמו לפרישתי. הייתי טרוד בעיקר בשאלה הכספית. רציתי וודאות לגבי היקף הסכום השוטף החודשי שיעמוד לרשות משפחתנו, במיוחד משום שידעתי שבת זוגי פורשת גם היא בסוף 2019. כמעט במקביל. העובדה שמדובר בפרישה כפולה צבעה בצבע שונה את כל מהלך החשיבה. 

הנקודה הכספית רבת חשיבות: כל תחומי ההוצאה, באחוזים ובהיקפים, לובשים אחרי הפרישה חזות אחרת. חשובים מאד גם הבנייה והניהול של מה שמכונה 'מרכיב פנסיוני מהוון'. בהשתלמות לקראת פרישה שהמכללה שלחה אותי אליה יכולתי לראות את המבוכה ואי השקט אצל רבים מהמשתתפים, גם נוכח העובדה שהשוק מלא כרישים בדמות יועצים פנסיוניים ואינך יכול לדעת מי דורש בטובתך ומי מנצל אותך. שאלת הבריאות היוותה מבחינתי חלק מהסוגייה הפיננסית בכללותה, וכפי שתראו בהמשך: פרק מאד משמעותי אותו לא צפיתי מראש.

היו גם החלטות שהתקבלו, במשותף אצל שנינו, קודם לפרישה. העיקרית שבהן הייתה שלעולם לא נלך לבית אבות, ואם נהיה סיעודיים – אזי בבית. החלטה זו הביאה אותנו למשל להגדיל ככל שיכולנו את המרכיב המהוון על פני ההכנסות השוטפות החודשיות. 

החלטה נוספת הייתה קשורה לשמירה, ככל שנוכל, על כושר גופני ועל ניהול בריא של מערך התזונה שלנו.

לגבי יחסי גומלין עם הילדים/נכדים, אפשר לומר שהיא התקבלה עבורנו מבלי לשאול אותנו. כפי שאמרה בת זוגי: הילדים שמו לב בעצמם לעובדה שאנחנו פורשים... (וחילקו לנו תפקידים). אני עצמי יכול לומר שאני נפגש עם ילדי יותר מאשר אי פעם. לפגישות הללו במקרים רבים שני מאפיינים: א. הן ספונטניות (למזלנו, כולנו גרים באותה העיר). ב. הן 'אחד-על-אחד', בלי בני זוג ובעיקר בלי נכדים. כל זאת, בנוסף למעגל המשפחתי שהיקפו והקצב שלו נותרו שגרתיים.

​

אלון:     מה אתה יכול לומר על המחשבות הללו לאחר תקופה?

יאיר:    העניין הכספי זכה לתכנון פיננסי מדוקדק ומשולב: של שנינו כיחידה פיננסית אחת (למזלנו, שנינו חיים את דקויות שוק ההון) בעזרה (הכרחית!) של יועצים פנסיוניים מצמרת הליגה. הם היו יקרים, אבל שווים כל אגורה. הם חשבו מחוץ לקופסה, ראו את השדה ברזולוציה צפופה מאד וגם באופק רחב. הם העלו כמה רעיונות שלא יסולאו בפז (למשל, בתכנון מתוחכם של היקף ההיוון או בבחירת העיתוי המיטבי והמדויק לפרישתה של בת זוגי).  

בתחום הבריאות – הנה דוגמה לדבר שלא חשבתי עליו – שוכנעתי להתמודד עם טיפול שנועד לשפר משמעותית את איכות החיים. הטיפול הוא בתחום הקרדיולוגי: לא תחום שאתה שש לגעת בו מרצונך (ותודה לפרופ' יוסי מקורי שהיה שותף סוד בשלב התכנון ועץ את עצותיו הטובות). פרקטית, מדובר בטיפולי יום מורכבים ב'שיבא', שימשכו לפחות חודשיים ונראה מה יהיה. אני מספר את זה גם כדי להראות כיצד דברים מתפתחים מעבר למעגלי החשיבה המקדימה וגם כיצד משאב הזמן הפנוי הוא דבר שחושף את עצמו לפניך בהדרגה ובהפתעה ומציע לך אפשרויות שכלל לא חשבת עליהן פעם. בימים שעבדתי לא יכולתי בכלל להביא בחשבון אופציה כזו.

המסגרת החברתית נותרה בינתיים ללא שינוי וללא תכנון, אם כי אני מוצא את עצמי יושב יותר ויותר ב'פרלמנטים' עם חברים. אגב, חיי חברה הם גם הזוגיות עצמה: אחוז הזמן שלכם יחדיו ינסוק לגבהים שלא חשבתם עליהם. גם כאן, חשיבה מראש על חלוקת הזמן האישי/ זוגי וניצולו מתגלה כרבת חשיבות.

בתחום התרבות, לא פיתחתי הרגלים חדשים ולא גנזתי הרגלים ישנים.

 

אלון:     במשך שנים רבות היית איש אקדמיה, וסביר שזה הפך להיות חלק מאישיותך, כיצד אתה נראה בלי המרכיב הזה בחייך היום-יומיים? האם אתה עדיין חוקר? מה הסיבה לכך?

יאיר:    מחקר הוא תחביב ועל כן, לפחות אצלי, הוא לא נעצר. עם זאת, יש לי החלטה ברורה שברגע שימאס לי (אם רגע כזה יבוא) אזדכה על העט באפסנאות ואמשיך לצעוד לעבר האופק בלי להביט מעבר לכתפי. אני מצוי כעת בתוך מחקר ענק (על החברה המגויסת בתקופת המנדט) שהתחלתי כשנתיים קודם לפרישה בידיעה שהוא יגלוש לתוכה. הוא ימשך עוד שנה עד שלוש (תלוי בעיקר בהחלטה שלי לגבי היקף, ותחושה זו, של שליטה בזמן, מתגלה כרבת תרומה להרגשה הנפשית בכללותה). ההרגשה שאתה כותב למען הנצח ולא לצרכי קידום מרעננת מאד. אחר כך יש לפחות עוד שתי תוכניות מחקר שאו תתקיימנה או שלא. נראה עם הזמן. ואולם בראייה קדימה, הן מתוכננות ללא צורך בגיוס תקציבים.

נוסף לכך, השתתפתי בסדנת מחקר במכון בן גוריון בשדה בוקר (בשנה שחלפה וגם בזו שתבוא) ואשתתף בסדנה נוספת בירושלים, והצטרפתי למערכת כתב העת 'דור לדור'.

הוראה: לימדתי עוד קצת באוניברסיטאות תל אביב ובן גוריון בשנה שאחרי הפרישה – וזהו. בתחום זה אני חש כרגע רוויה.

​

אלון:     כמי שמביט כעת מבחוץ על כל מי שנמצא עדיין בתוך האקדמיה, אילו דברים היית אומר להם\ן?

יאיר:    התחילו לתכנן את הצד האקדמי כחמש שנים קודם לפרישתכם, ובמיוחד היבטים של תקצוב ומימון. אנחנו אנשי מכללה והיכולות לנסוע לכנסים, למשל, או אפילו לממן עריכה לשונית, תדעכנה או אף תעלמנה. היו ערוכים לכך. הקפידו מאד לטפח קשרי מחקר ולשמר אותם.

​

אלון:     במבט לאחור, יש תובנות?

יאיר:    רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת יְהוָה הִיא תָקוּם (משלי י"ט, כ"א).

א. למעשה, אצל רובנו הפרישה של בן/בת הזוג סמוכה לזו שלנו. לכן זהו מרכיב קרדינלי בתכנון הפרידה ממעגל העבודה מכל נקודת מבט אפשרית. ב. זכרו שלא הכול בר שליטה ואל תתפתו לשלוט בבלתי אפשרי ובלא נודע. כך למשל, את הטיולים לדרום אמריקה ולמזרח אסיה ערכו כל עוד אתם בריאים. לעולם אין לדעת. ג. תכננו בקפידה את מה שכן בשליטה ובמיוחד את התשתית הפיננסית: הכנסות ושימושים. אבוי לו למי שיזדקק לחסדי ילדיו. ד. אל תזלזלו בעוצמתו ובנוכחותו של מרכיב הזמן הפנוי, וראו בו ידיד ולא אויב (במקרה שלי, ראו את החלטתי על הטיפול הקרדיולוגי שאני עומד להתחיל). ה. טפלו מיידית בכל בעיה שמסתמנת לפני שהיא מתפתחת, ובמיוחד נטייה לדיכאונות (לא במקרה שלי, למזלי, אבל אני רואה כמה חברים מסביבי). ו. גנזו כל תכנית לא ריאלית ומנגד: טפחו כל תוכנית שהיא בת יישום. בנו את סדר היום שלכם כנגזרת של יכולות ולא של חלומות.