עולם המח"ר 11
חזרה לדף הבית
על המדף
המלצות קריאה
בעריכת רות פרסר ותמר הגר
*אל המלצות הקריאה במדור מצטרפת החל מגליון זה גם המלצת שירה
2007. מפינית: רמי סערי. ירושלים: כרמל
אני מחבבת אנשים שדעתם פתוחה / אווה קילפי
אני מחבבת אנשים שדעתם פתוחה.
אנשים המסוגלים לומר: מה?
באמת? בחייך. ממש לא ידעתי.
זה בכלל לא עלה על דעתי.
דעת פתוחה היא יותר מחכמה,
יותר מלהיות צודקים,
יותר מ"אני הרי אמרתי"
ומ"ידעתי את זה כבר בשנת..."
נתקלתי בשיר במקרה ומאד הזדהיתי איתו. כשקראתי אותו חשבתי לעצמי שאשמח להפיצו בין קהילת החוקרים והמרצים כמעין קריאה לצניעות הן כאשר אנו משוחחים עם הסטודנטים והן כאשר אנו ניגשים למחקר חדש.
מיה דואני (רת"ח ולימודי גליל)
אדן פון הורבאט, נעורים ללא אל
הוצאת עם עובד ספרייה לעם, 2017 (המקור 1937) תרגום: שירי שפירא
כתב: גד שפר (רת"ח)
נעורים ללא אל נכתב בשנת 1937 על ידי אדן פון הורבאט באוסטריה, שנה לאחר שגלה מגרמניה לאחר שספריו נכללו ברשימת ספרים שנאסרו למכירה וקריאה. הסיפור המתרחש בשנות השלושים של המאה ה- 20 בגרמניה, ועל רקע עליית המפלגה הנאצית לשלטון, עוסק במורה לגיאוגרפיה בבית ספר תיכון אשר יוצא יחד עם תלמידיו לטיול בן כמה ימים. במהלך הטיול מתרחש רצח של אחד התלמידים על ידי תלמיד אחר. המורה, האשם בעקיפין בסכסוך בין שני התלמידים המעורבים ברצח, יודע את זהותו של הרוצח אך גילוי זה עלול גם להשפיע על משרתו. סיפור הרצח מהווה סיפור מסגרת להלך הרוח של שנות השלושים בגרמניה. לאורכו של הספר אנחנו חשים שמשהו רע עומד להתרחש, ולא מדובר רק ברצח התלמיד אלא בהידרדרות המוסרית והחברתית של החברה הגרמנית כולה. כבר מתחילת הספר אנחנו מגלים שהמורה הוותיק לגיאוגרפיה חש בשינוי. הוא מתחיל לאבד את סמכותו אל מול תלמידיו והוריהם. הוא צריך לחשוב פעמיים כיצד להעביר את חומר הלימוד כדי לא להסתבך עם ההורים, המנהל , ואולי עם דבר מה גרוע יותר. המורה מתחיל לחשוש, להסס ולבסוף לבחור במפלט האחרון ולברוח לארץ רחוקה ולא ידועה. כמרצה לגיאוגרפיה הרגשתי הזדהות עם הדמות הראשית בספר, בייחוד על רקע אירועים סוערים שהתרחשו במכללה סביב שאלות של חופש הביטוי והפעולה ולאור תביעותיהם של גורמים פוליטיים למנוע שיח זה או אחר. התיאור של אובדן חופש הביטוי והמחשבה, והאובדן הסופי של המורה לגיאוגרפיה, הבליט עד כמה חופש הביטוי מהווה נדבך מרכזי של האקדמיה. רק על בסיס חופש ביטוי ניתן להעלות דעות ורעיונות שלא תמיד תואמים את הזרם המרכזי בחברה. לאורך כל ההיסטוריה האנושית החופש האקדמי להתבטא, לחשוב ולנסות, אפשר לחוקרים לחרוג מגבולות הידע ולהגיע למחוזות חדשים. הספר מתחקה בצורה מרתקת אחר סימני ההזהרה, אחר האובדן ההדרגתי של סמכות פדגוגית ואינטלקטואלית, וכיצד מחלחל הפחד שמשתלט בסופו של דבר על המורה ועל כל החברה. נעורים ללא אל מהווה תזכורת לחשיבות חופש הביטוי והפעולה וגם לחובה להיות עם יד על הדופק על מנת להבחין בניסיונות לזרוע פחד, שנאה וטרור.
התיאור של אובדן חופש הביטוי והמחשבה, והאובדן הסופי של המורה לגיאוגרפיה, הבליט עד כמה חופש הביטוי מהווה נדבך מרכזי של האקדמיה. רק על בסיס חופש ביטוי ניתן להעלות דעות ורעיונות שלא תמיד תואמים את הזרם המרכזי בחברה.
עניינה של הביקורת הנוכחית הוא המקרה הפרטי של הבריטים בארץ-ישראל, וביתר דיוק מקומם כשליטים קולוניאליים על רקע המרד הערבי. הבריטים מעלו בתפקידם, כנראה מתוך יהירות קולוניאלית שאותה טיפחו שנים ארוכות.
התנשאותו של השליט הקולוניאלי
כתב: יאיר זלטנרייך (רת"ח וחינוך)
Ann Laura Stoler, Duress. Imperial Durabilities in Our Times, Durham and London: Duke University Press, 2016
Matthew Kraig Kelly, The Crime of Nationalism. Britain, Palestine, and Nation-Building on the Fringe of Empire, Oakland, CA: University of California Press, 2017
David Gilmour, The British in India: A Social History of the Raj, New York: Farrar, Straus and Giroux, 2018
Matthew Hughes, Britain's Pacification of Palestine. The British Army, The Colonial State, and the Arab Revolt, 1936-1939, New York: Cambridge University Press, 2019
הנה אני שב ומבליח מערפילי הגמלאות, מה שמעיד כי אפשר להוציא את האדם מהפקולטה, אבל אי אפשר להוציא את הפקולטה מליבו של המרצה הקשיש. ומה שלומכם, יקירי?
ועתה לביקורת הספרים: בשנים האחרונות זוכה חקר הקולוניאליזם לעדנה, ופרסומים רבים מתבוננים בו מזוויות חדשות. כך זוכה לעניין שאלת ההדרה. במחקרים הדנים במרחב הקולוניאלי נתפסת ההדרה כגישה היונקת ממעיינות עמוקים ביותר של גזענות. גזענות זו לא הסתפקה רק בבנייתם של מחסומים בלתי עבירים, אלא גם מחקה לגמרי רגשות אנושיים בסיסיים של חמלה, רגישות או אמפטיה כלפי האוכלוסיות המקומיות ובעיקר מנעה מהמקומיים כל אפשרות להתבונן אי פעם בגובה העיניים בשליטיהם האירופיים. עניינה של הביקורת הנוכחית הוא המקרה הפרטי של הבריטים בארץ-ישראל, וביתר דיוק מקומם כשליטים קולוניאליים על רקע המרד הערבי. הבריטים מעלו בתפקידם, כנראה מתוך יהירות קולוניאלית שאותה טיפחו שנים ארוכות: במקום להכשיר את יושבי הארץ לעצמאות, היינו לשליטה ברזי הפוליטיקה והמנהל של מדינה מודרנית, הם חתרו לשמר את מאחזם ככל שניתן, משום שארץ ישראל הייתה בעלת ערך אסטרטגי ראשון במעלה עבורם. היא שמשה כעורף הגנה יבשתי על תעלת סואץ, שהייתה עורק תחבורה חיוני לכלכלה הבריטית, והיתה נקודת מוצא לים התיכון עבור הנפט שהופק בעיראק. הייתה בהם זחיחות דעת, התנשאות, אטימות ורשעות כלפי פלסטינים ויהודים גם יחד.
בחרתי בארבעה ספרים שנכתבו בשלוש השנים האחרונות. ספרים אלה מאפשרים הצצה חלקית לדיון הער המתרחש בשנים אלו ממש: שניים מספקים הקשר גלובלי רחב לשאלת ההדרה שהועלתה כאן ושניים מתכנסים למקרה הספציפי של הבריטים במרד הערבי.
הספר הראשון הוא ספרה של אן לורה סטולר, שהיא חוקרת ותיקה של התרבות הקולוניאלית. סטולר מציעה מבט מוכלל הנשען על כמה מקרי חקר ודן בשאלת השבר שיוצר הקולוניאליזם באשר הוא. היא מציגה את שימור הזיכרון הקולקטיבי המתקיים בתרבויות קולוניאליות ובמיוחד זכרונם של מפגשים משבריים בין שליטים לנתינים. טענתה המשתמעת היא שמפגשים כאלה מטביעים חותם פוסט-טראומטי בצד החלש, אשר אינו נמחה לעולם עד תום. סטולר מדגישה את יחסי הכוח שאינם שווים בין הצדדים ואת תחושות הכעס והשאיפה לנקמה שמתפתחים בצד החלש. כעס זה הוא בבסיסן של כל המרידות הקולוניאליות. הבעיה מתפתחת כאשר תחושות אלה מתורגמות למושגים של לאומיות, ראשונית, לא מעוצבת ולא מבוקרת, ועל כן קיצונית ואלימה, כזו המעלה על נס 'צדק' במקום 'צורך' וכך מעמידה את הטריטוריה ושליטה בה לפני העם. השלטונות הקולוניאליים נאבקו מרה בתסיסות שקראו להגדרה עצמית. לא בכדי מקדישה סטולר פרק ארוך למחנות עונשין שבהם בוצע חינוך מחדש, היינו מחיקת התרבות האותנטית ה'פרימיטיבית' ונטיעת תרבות 'מתקדמת' וזרה. לדבריה, בדרך כלל השיגו מחנות אלה דווקא תוצאה הפוכה: כמיהה למרי ולא צייתנות מאולצת. לבחינת יחסי ישראל והפלסטינים מקדישה סטולר פרק מיוחד, אך עיקר דיונה מוקדש לצרפת במצבי משבר שונים, דווקא בעידן הפוסט-קולוניאלי: קליטתם (הכושלת) של הפליטים האלג'ירים המוסלמים משנות הששים ואילך והמפגשים המתוסכלים בין הימין הקיצוני לבין מהגרים ופליטים לא אירופיים.
ספרו של דיויד גילמור מצמצם את המבט מהעולם הגלובלי למרחב התרבותי הבריטי, ומי כהודו ייטיב לייצג את ההיגיון שבקולוניאליזם הבריטי? הראג', שהוא נושא הספר, הוא כינוי למאה שנות שלטונה של בריטניה בהודו עד לעצמאות ב- 1947. עקרון השליטה התבסס על מסגרת מנהלית בריטית מצומצמת שנשענה באופן הדוק על אליטות מקומיות נאמנות. זוהי נקודה מרתקת: ברגע שהאליטות הללו ניצבות על כף המאזנים, צצות שאלות הנוגעות למתח שבין אינטרסים פרטיים ולאומיים, למקומן של קבוצות משנה אתניות או דתיות בתוך המרקם (המדומיין?) של הלכידות ההודית או למתח בין העירוניים, הנתפסים כאליטה כלכלית מדכאת, לבין המרחב הכפרי. כך מוסטת משקולת המגע הישיר בין שליטים ונשלטים מן הבריטים (שנותרים סטריליים מאחור) אל האליטות המנהליות ההודיות, עושות דברן. כל מה שדרוש עתה, במקום להמשיך ולקרוא את הביקורת עד תומה, הוא להחליף בקטע זה את המילה 'הודים' במילה 'פלסטינים'.
בספרו מתבונן גילמור בבריטים שעה שהם עצמם מתבוננים בהודים. מתבוננים אך אינם רואים. בניגוד לספרה הכבד של סטולר, ספרו של גילמור משובץ באנקדוטות, בשרטוטי דיוקנאות ואפיזודות, שמהם עולה תמונתם החביבה של הבריטים. אבל זוהי חביבות מתעתעת, מפני שהבריטים נותרו עיוורים למצוקותיהם הרגשיות של ההודים ולכמיהותיהם. ההודי השקוף צבר כעסים שהבריטים התעלמו מהם, ולכן מרידתו הפתיעה (רק את הבריטים...). ומתובנה זו אך טבעי הוא המעבר לארץ ישראל.
גם בארץ - וזוהי טענתו העיקרית של מתיו קלי - ראו הבריטים את הפלסטינים אך מתוך התנשאות וזלזול לא ירדו לעומק רגשותיהם. 'פשע הלאומיות' המופיע בכותרת הספר הוא לדעת קלי פשעם של הבריטים, שלא ירדו לעומק עוצמתה של התחושה הלאומית הפלסטינית, ועל כן שילמו מחיר כבד בימי המרד (אם כי לדעתי הרבה פחות מששילמו המורדים). חטא יוהרה זה, שבו נוטל הקולוניאליסט לעצמו חזקה על הרגש הלאומי, אינו מיוחד רק לבריטים אבל המרד הערבי חידד אותו, משום שלדברי קלי ההתעלמות הבריטית מהלאומיות הפלסטינית באה במקביל לתמיכתם בלאומיות העברית (משל היה מדובר בילד אהוב וילד דחוי). קלי איננו חובב ציון, גם לא יוז שייסקר להלן, אבל הבעיה בספרו איננה בכך אלא בעצם העובדה שהוא נוקט עמדה פוליטית (ואין זה משנה במי הוא מצדד) באופן שמסיט הצדה את ההבנה ההיסטורית לטובת ההתנצחות. ספר היסטוריה טוב באמת חייב להשאיר לקורא הנבון את הסקת המסקנות ורק להסתפק בשרטוט ברור של ההקשרים ובהצבעה על נקודות ציון כגון יחסי כוחות, אינטרסים שונים וכדומה. הנקודה החשובה, לדעתי, נותרת העובדה שהבריטים האמינו ב'חוסר מסוגלות' (אם לשאול את הביטוי הזה) של הפלסטינים, כמו של ההודים, לפתח בכלל תחושה לאומית (שנותרה במשתמע תכונה אקסקלוסיבית אירופית)
לאור הערה זו מתבלטת איכות ספרו של מתיו יוז (שבכתיבתו נפגשתי הודות לנעמה בן זאב). זהו בכלל ספר על היסטוריה צבאית, והנושא שלו הוא דיכוי המרד בכוח הזרוע. והדיכוי אכן היה ברוטלי. זהו ספר קשה רגשית לקריאה. אבל יש בו עומק מפני שהוא שוקד לפענח לא רק את הבריטים אלא גם את התופעות הפנימיות שהתפתחו בחברה הפלסטינית והחלישו אותה. וכאן אומר: דיון רציני במאבקים קולוניאליסטיים חייב לברר תופעות כאלו, של מתחים פנימיים, מפני שמרד שמכוון החוצה יוצר בהכרח גם השפעות כלפי פנים: הוא מפורר מסגרות סדר לא רשמיות וכך מטשטש את הגבולות בין אלימות פלילית ולאומית ובעיקר משחרר מתחים כבושים שהתקיימו כבר שנים רבות בין המרחב הכפרי לעירוני. כך אירע במרד הערבי וכך אירע לא פעם גם בהודו (אבל זה כבר מצריך דיון בספר חמישי[1] – ולא הפעם...).
[1] Ranajit Guha, Elementary Aspects of Peasant Insurgency in Colonial India, New Delhi: Oxford University Press, 1999
קריאה קלה על כלכלה
כתב: ניר בקר
אמהות מסתבר היא חסם רציני לשוויון בשוק העבודה, מגלה לנו דו"ח השכר העולמי 2018 - 2019 שפרסם ארגון העבודה הבינלאומי לאחרונה תחת הכותרת “What lies behind gender pay gaps”. ידוע כי בממוצע עולמי נשים מרוויחות 15.6 אחוזים לשעה פחות מגברים. ניכר שהדבר מטריד את כותבי הדו"ח כי הם מקדישים לכך שני פרקים שלמים.
פערי השכר נובעים מסיבות מגוונות בין השאר: פערים בחינוך, פמיניזציה של מקצועות מסוימים, הבדלים בשיעור השתתפות בכוח העבודה וכמובן אפליה בשכר על עבודה זהה. השתתפות נמוכה של נשים בכוח העבודה היא תופעה עולמית, המתרחשת כך מתברר בכל קבוצות ההכנסה ובכל הגילאים. הממוצע העולמי של פערי ההשתתפות בשוק העבודה בין גברים ונשים הוא 27% והם משמעותיים יותר במדינות ערב, צפון אפריקה ודרום אסיה, שם הפער מגיע ליותר מ 50%.
ברוב המדינות פערים אלו מתחילים בין הגילאים 25 – 35, אותם גילאים שבהם נשים הופכות לאימהות. מתברר שרק בחלק קטן מהמדינות, קרי בארמניה, אוסטרליה, מונגוליה, הפיליפינים, רוסיה ואוקראינה – חוזרות נשים רבות לעבודה בשלב מאוחר יותר. ברוב המדינות, אימהוּת נותרת חסם בעל טווח השפעה רחב משום שנשים אינן חוזרות לעבודה כלל.
_________
החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20 אנשים שותים יותר בירה וודקה ופחות יין, כך מגלה לנו מאמר בכתב העת Annual Review of Resources Economics, שבחן את המגמות והמבנה של שוק האלכוהול הבינלאומי. צריכת היין, מגלה המאמר, ירדה מ- 34% ל- 13% בשנות ה 60 המוקדמות ובאותן שנים עלתה צריכת הבירה מ- 28% ל- 36%, ואילו צריכת משקאות אלכוהוליים אחרים כגון וודקה עלתה מ- 38% ל- 51%. במונחים של צריכה לנפש, צריכת היין ירדה ב- 50% ואילו צריכת הבירה עלתה ב- 50%. בנוגע להוצאה על שתייה - אלכוהול מנצח בגדול. בשנים 2010 – 2014 אלכוהול היווה שני שליש מסך ההוצאה העולמית על שתייה בהשוואה למשקאות מוגזים (15%) מיצי פירות (13%) ומים מינרליים (8%).
המאמר מספר שהעדפת האלכוהול היא רבת שנים והיו לה סיבות שונות לאורך ההיסטוריה. כך למשל במאות קודמות היו ליין ובירה תדמית בריאותית חיובית והבירה אף נחשבה למזינה. כמו כן בירה שימשה כאמצעי תשלום שכר כבר במצרים הקדומה ועד לימי הביניים. גם יין היה דרך לשלם על שירותים במדינות שונות עד למלחמת העולם השנייה.
_________
האם תאגידים צריכים לעשות עוד משהו חוץ מלמקסם רווח? האם עליהם להתחשב או להתעלם מהמטרות החברתיות של בעלי המניות, העובדים או אחרים? האם התערבות בנושאים חברתיים יכולה להבטיח את הרווחים העתידיים של תאגידים? אלה היו השאלות שעלו בשיח שהתנהל בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת שיקגו ושחלקים ממנו התפרסמו בעלון בית הספר.
בשיח התגלו מחלוקות מעניינות. הכלכלנית הבלגית מארי ברטנד והכלכלן לואיג'י זינגלאס הצהירו שניהם כי תאגידים צריכים לתרום מרווחיהם למטרות חברתיות אבל היו חלוקים לגבי אופן החלוקה.
זינגלאס שכתב את הספר "איך להציל את הקפיטליזם מהקפיטליסטים?" ומאמין גם בקפיטליזם וגם בפקוח חברתי עליו, אמר ברב השיח כי אפשר לתרום כסף למטרות חברתיות דרך התאגיד, או לחלק את הרווחים לבעלי המניות בכדי שהם יחליטו למה ולמי לתרום. בעלי המניות שונים בהעדפות שלהם ולכן על החלוקה לבטא תפיסות חברתיות שונות. משום שחלק מהפעולות של תאגידים יוצרות בעיות חברתיות (למשל בעיה סביבתית של דליפת נפט) יש להבדיל בין חלוקת רווחים בין בעלי המניות, רווחים שהופקו מפעילות שיצרה את הבעיה, בתקווה שחלקם יפעלו נגד הבעיות החברתיות שיצר התאגיד, לבין התנהלות תאגידית שתמנע את הבעיות. מניעת דליפת הנפט יותר אפקטיבית גם אם היא מקטינה את רווחי התאגיד על פני פעילות נגד הדליפה לאחר שזו מתרחשת.
ברטנד טענה שהתרומה צריכה להיעשות ברמת התאגיד אבל הסתייגה מכך שברוב המקרים ההחלטה צריכה להיות בידם של מנכ"לים. לדעתה ההחלטה באיזה נושאים חברתיים צריך להשקיע צריכה להיעשות יחד עם בעלי המניות ובהצבעה.
_________
שיתוף ידע מסוגים שונים עשוי להביא לפתרון בעיות שדיסציפלינה אחת תתקשה לפתור, מצהירים ברט מ. פרישמן, מייקל ג'. מדיסון וקתרין ג'. סטרנדבורג במאמרם "ידע משותף", שהופיע בכתב העת Science בדצמבר 2018. המאמר הקצרצר הוא אחד משבעה, שנכתבו בתגובה למאמרו המפורסם של האקולוג גארט הארדין "הטרגדיה של השיתוף", שפורסם ב-1968. חמישים שנה לאחר פרסום מאמרו של הארדין הזמין Science אנשים מתחומי דעת שונים להגיב לטענתו כי "החופש להשתמש במשאבים משותפים יגרום לחורבן". המאמר הוותיק עורר דיון סוער שמתקיים עדיין כפי שמעיד מגוון התגובות עליו בגיליון הנוכחי. הוא השפיע על דיונים ועל פעולות בנושאים מגוונים החל בשינויים אקלימיים, אבולוציה, ומחקר מחלות מדבקות וכלה באינטרנט, ופרץ את גבולות הדיון האקדמי לציבור הרחב.
הטענה של הארדין היתה שבמקרה של משאבים משותפים יש סכנה שאינדיבידואלים הפועלים באופן עצמאי בהתאם לאינטרס האישי שלהם, יפעלו בניגוד לטוב המשותף של כל המשתמשים, ופעולתם המשותפת תפגע במשאבים. לכן, גרס הארדין, חייבים רגולציה, ובעיקר פיקוח ממשלתי. אחת המבקרות החריפות של טענות אלה הייתה כלת פרס הנובל לכלכלה אלינור אוסטרום שיצאה נגד פקוח ממשלתי כפתרון עדיף. אוסטרום הציגה במחקריה מקרים שבהם קבוצות שונות הצליחו לנהל משאבים משותפים בהצלחה. המאמר שעוסק בשיתוף בידע נכתב ברוח תפיסתה ומראה כיצד שיתוף בידע מונע סטגנציה ומאפשר להתגבר על בעיות חברתיות, בריאותיות וסביבתיות בצורה אפקטיבית יותר.
_________
רובים הורגים אנשים, טוען החוקר אנתוני א. בארגה בתגובה לטענה שפקוח על נשק יפחית מעט מאוד את נתוני ההרג כי יעיל יותר לפעול נגד הרוצחים. לטענתו הצטברו הוכחות רבות לכך שפקוח הוא משמעותי בין השאר משום שסוג הנשק ישפיע על סיכויי ההישרדות של הנפגעים. מאמרו של בארגה התפרסם בגיליון של כתב העת של ביה"ס למשפטים באוניברסיטת פילדלפיה: The Regulatory Review העוסק במדיניות אחזקת נשק בארצות הברית. המאמרים השונים שנכתבו על ידי מומחים בתחום מציגים עמדות שונות ביחס לנושא. כך למשל ג'ניפר דוליק, שהיא מרצה לכלכלה טוענת שפקוח על נשק הוא יקר ואינו בהכרח האפשרות היחידה להגביר את בטחון הציבור. לטענתה צריך לפעול כדי להפחית את האפשרות שאנשים ייטלו את כלי הנשק האלה וישתמשו בהם. לטענתה מחקרים מראים כי תעסוקת קיץ לצעירים מפחיתה שיעורי תמותה בכ- 18-20 אחוזים. טיפולים פסיכולוגים לנוער בסיכון מפחיתים את שיעור הפניה שלהם לפשע בכ- 45-50 אחוזים. השקעה בשירותי בריאות סבירים מפחיתה את שעור ההתאבדויות בשלבים מאוחרים יותר של החיים בכ- 10-15 אחוזים. הכללה של עזרה נפשית בביטוח הבריאות מפחיתה שיעורי התאבדות בכ- 5 אחוזים וכנ"ל טיפול בכדורים פסיכיאטרים. לטענתה ההתמקדות בפקוח על נשק משכיחה את כל הפתרונות האלה שעשויים להפחית בצורה יעילה יותר מקרי מוות.
אמנדה לה-סבג', סטודנטית למשפטים באוניברסיטת פילדלפיה, טוענת לעומתה שהסיכוי להתאבדות עולה אצל אנשים החיים עם כלי נשק בבית פי חמש והסיכוי שלהם למות מכלי נשק עולה פי 17. התאבדות, היא כותבת, מגיעה כדחף אימפולסיבי. אם לקרבן הפוטנציאלי יש כלי נשק בביתו, קיים סיכוי של 85% שהוא ימות, סיכוי שקטן ל-10% אצל אנשים שאין בביתם נשק. זאת לטענתה הסיבה שבארצות הברית, מדינה שבה מוחזקים מחצית מכלי הנשק בידי אזרחים, שיעורי התאבדות גבוהים בצורה מדאיגה. כלומר לא מספיק לטפל ברווחה של אנשים צריך גם להעלים את כלי הנשק מהמרחב הפרטי.
_________
דברים רבים משפיעים על הפעלת שיפוט והערכת סיכונים, למשל האם אכלתם ארוחת צהריים או לא. דברים מסוג זה מכנה חתן פרס נובל לכלכלה דניאל כהנמן רעש – כלומר הפרעה אקראית כמו רעב קל ששונה מהטיה מובנית. לא שקל להבחין ביניהן. כהנמן התראיין לפודקאסט של קוואן טיילור, שייסד יחד עם פרופ' אלכס טאבארוק את הבלוג הכלכלי הידוע The Marginal Revolution ומרבה לכתוב על כלכלה, תרבות ואומנות. הריאיון כולו נמצא כאן גם בכתב וגם בהקלטה.
כהנמן נתקל במה שהוא מכנה רעש – או אקראיות - בניסוי סטנדרטי שערך עבור חברת ביטוח בנוגע לסיכון לרמאות פיננסית בחברות גדולות. בראיון מספר כהנמן ש"נבנו מקרים מציאותיים לגמרי. כאלו ששומעים עליהם לעיתים קרובות. 50 אנשים קראו ונתנו ערך דולרי לזה... מצאנו שוני בהערכת הסיכונים אם השאלון נעשה בבוקר, אחר הצהריים, במזג אוויר קר או חם". לדבריו קשה לדעת אם מדובר ברעש או בהטיה, אבל דבר אחד ברור עולה - עד עתה מחקרים עסקו בעיקר בהטיות השונות, ואילו הרעש, שהוא חשוב לא פחות, נדחק הצידה. רעש והטיה, גילה כהנמן, הם גורמים בלתי תלויים זה בזה, כך שהורדה של אחד יכולה לחזק את החיזוי הכולל. אבל האופן שבו מורידים הטיות ומורידים רעש שונה.
_________
אדם לא יכול להגדיר את עצמו בתואר 'ליברל' אם הוא מאשרר צד אחד של הפרשנות, כגון הסכמה הדדית של אנשים לקיום יחסי מין או האפשרות לקדוח נפט אפוא שבא לך, אבל מונע מאחרים לעשות כך. כך מצהירה דרדרה מקלוסקי, פרופ' אמריטה לכלכלה ולהיסטוריה באוניברסיטת אילינוי בשיקגו בראיון שערך אריך וולאך ופורסם בגיליון המגזין The Politic, כתב העת של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת ייל.
מקלוסקי נולדה כדונלד ובשנת 1995 בגיל 53, בהיותו פרופ' ידוע, שינה את מינו לאישה. מקלוסקי פרסמה ספר פופולרי בתורת המחירים אבל פרט לכך היא חקרה וכתבה בנושא ההיסטוריה הכלכלית של בריטניה במאה ה 19, בנושאים של כלכלה פמיניסטית ועוד. היא פרסמה טרילוגיית ספרים בין 2006 ל 2016 בנושא תקופת הבורגנות, תקופה שלאחר המהפכה התעשייתית.
בהתייחס למושג ליברל היא טוענת כי הוא משתנה בהקשרים גיאוגרפים והיסטוריים שונים. באמריקה הלטינית למשל, המילה ליברל יוחסה לשמרנים אשר רצו לקדוח נפט אפוא שבא להם, אבל שנאו הומואים. בארצות הברית המונח ליברל מתקשר לסוציאליסטים אשר קוראים לרב גוניות חברתית אבל הם נגד חופש כלכלי. ואילו חופש לדבריה לא יכול להיות מוגדר כתופעה חלקית, במילותיה - "אתה עדיין עבד אפילו אם מדובר רק בימים זוגיים בחודש....". לטענתה את המשמעות של חופש אפשר לסכם כך "צריך שתהיה לך את הזכות לגדל מה שתרצה, לייצר נעליים או מעילים, לאפות לחם מהחיטה שגידלת ואז למכור את זה או להשאיר אצלך. במילים אחרות, שתוכל לחיות איך שאתה רוצה ולעבוד במה שתרצה ולא איך ובמה שיגידו לך".
מקלוסקי
