top of page

עולם המח"ר 11 

0000.jpg

חזרה לדף הבית

דרכים עקלקלות

מרצות ומרצים מספרים על דרכם המקצועית

 

כתבה: תמר הגר

1188428.jpg

"כמה שום אפשר לכתוש למען העולם האקדמי": 

האנתרופולוגית דלית שמחאי אוהבת הפרדות, גבולות נזילים

ואת האקדמיה

 

"הליכה בשדה לא חרוש, זה משהו שאני סוחבת איתי מהתיכון", אמרה דלית בערך באמצע השיחה. "זאת תשוקה ללכת לפרויקטים מחקריים, לימודיים, אינטלקטואלים לפי מה שהלב אומר ולא משיקולי כדאיות". ישבנו בבית קפה בשכונת הדר בחיפה מקום מגוריה של דלית. הגעתי לכאן מתל אביב ברכבת ובכרמלית כדי לראיין אותה. נדדנו בין בתי קפה כדי למצא שולחן אינטימי מספיק לדבר על קריירה מקצועית ועל כל המשתמע מכך. זאת היתה התחלה מתאימה כי נדידה ומסע היו מוטיבים חוזרים בסיפור שדלית סיפרה לי.

דלית.jpg

הדימוי של אשה צועדת בשדה לא חרוש שעשע אותי, משום שהוא נקשר בתודעתי לעברה הקיבוצניקי. כעירונית לא היה עולה על דעתי להשתמש בצרוף הזה כדי לתאר מסע אינטלקטואלי. מסעה הייחודי של דלית התחיל בקבוץ הגושרים, שם גדלה, עבר בתחנות רבות ועצר במכללה האקדמית תל חי הסמוכה למקום בו נולדה. זה מסע שמה שמאפיין אותו, כמו שדלית הגדירה במהלך הראיון, הוא מפגש עם תרבויות אלטרנטיביות שמנהלות יחסים מורכבים עם התרבות ההגמונית.

דלית התחילה את הקריירה האקדמית שלה במכינה קדם אקדמית, והמשיכה לתואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובפילוסופיה בחיפה. היא מצאה את הלימודים האקדמיים מעניינים, הציונים שלה היו טובים, אז היא נרשמה לתואר שני.

להיות מודרניסטית

התואר השני היה קצת יותר מורכב, היא הבהירה בחיוך, מנסה להזכיר לעצמה שלא הכל היה ורוד. למשל במבחן בית בקורס חשוב, שבתואר הראשון היא קיבלה בו 100, בתואר השני היא קיבלה 70. המשמעות היתה "שמשאירים אותך מפה רק מרחמים". היא זוכרת את הבכי שלה ואת המחשבות שאולי העולם הזה לא מתאים לה, "אולי קפצתי מעל הפופיק ועכשיו באה הכאפה שמחזירה אותי למידותי הרגילות שהם כנראה תואר ראשון".

הפרגמטיות שלה מנעה ממנה לעזוב. מתחילת התואר השני היא עבדה כעוזרת מחקר של הסוציולוג פרופ' אורי רם וקבלה משכורת צנועה ומלגת לימודים. בתנאים האלה להישאר באקדמיה היה יותר קל מלעזוב. "חשבתי - אשאר ונראה מה יהיה. והיה טוב מאוד".

את מחקר התואר השני היא החליטה לעשות על תרמילאות. "הייתי תרמילאית. בין הצבא ללימודים נסעתי לחמישה חודשים למזרח ובתחילת התואר השני נסעתי שוב. הבנתי שתרמילאות היא חוויה מורכבת ושאני יכולה להשתמש בכלים האקדמיים כדי לפרק אותה ולהבין את משמעותה". לא היו הרבה מחקרים על תרמילאים אז, לא בארץ ולא בעולם, ושדות הידע הרלבנטיים כמו סוציולוגיה של תיירות ולימודי תרבות לא היו מפותחים בארץ. כל זה הקשה על דלית למצוא מנחה. לאחר חיפושים היא מצאה את פרופ' יובל יונאי, אז מרצה בתחילת דרכו. "הוא באמת מנטור והוא מנחה מעולה", היא אמרה לי. "לעבוד איתו זאת היתה נחת גדולה".

המחקר היה מבוסס על ניתוח של ראיונות עומק עם תרמילאים לשעבר. תוך כדי הראיונות התברר לה שהעובדה שהיא חלק מהקבוצה אותה היא חוקרת מהווה בו זמנית גם קושי מתודולוגי וגם נכס.

ככותבת של אוטו-אתנוגרפיות עטתי על התובנה הזאת כמוצאת שלל. "אז דברת על עצמך במחקר?" שאלתי בסקרנות. "לא, לא" אמרה דלית בפסקנות. "אני מתרימה את האני לתוך המחקר רק אם זה ממש עוזר להבנה, אחרת זה נראה לי מיותר. ככה אני גם עושה בתחומים אחרים של חיי. אני חסידה של הפרדות ובמובן הזה אני מאוד מודרניסטית".

המחקר יצא כספר בהוצאת פראג, הוצאה שעוסקת בספרות העידן החדש. "הם חשבו שהספר מתאים להם כי בתרבות העידן החדש מדברים הרבה על מסעות וגם כי תרמילאים מתעסקים בפעילויות של העידן החדש לא מעט והם גם קוראים ספרים ברוח תרבות זו". הוצאת פראג עוד תככב בסיפור שלה בהמשך.

היא סיימה את התואר השני בתחושת אופוריה, "התיזה גרמה לי להרגיש שאני מתרוממת אז רציתי להמשיך לתואר שלישי". היא הבינה שאם היא ממשיכה היא צריכה לעשות צעדים שיאפשרו לה לבנות קריירה אקדמית, ולכן חשבה על דוקטורט בחו"ל.

"נדלקתי על העבודה של ג'ון ריצ'ארד יורי (Urry), שהיה אז פרופסור באוניברסיטת לנקסטר בבריטניה והתמחה בסוציולוגיה של תיירות. יובל עזר לי לנסח מכתב שבו ביקשתי פגישה איתו. נסעתי ללנקסטר. נתנו לי חדר במעונות, ישנתי שם ולמחרת בבוקר נתתי הרצאה על תרמילאות, כנראה לתלמידי הכתה שלו. הוא היה נחמד, אבל אני הייתי מבוהלת והאנגלית שלי לא היתה טובה. עמדתי וגמגמתי את הטקסט שלי. הוא אמר לי שזה מאוד מעניין 'ואני בהחלט רואה אותך משתלבת בלימודי התואר השלישי'. אז אמרתי לו: 'נפלא. אצטרך מלגה' והוא אמר: 'מלגות אין לנו' ובזה זה נגמר".

 

גבולות עמומים

היא החליטה שבדוקטורט היא תחקור את תופעת הרוחניות העכשווית, אשר מכונה גם תרבות העידן החדש (New Age). נושא זה עורר בה עניין כבר כשחקרה תרמילאיות/ים ועמדה על משיכתם לפרקטיקות ואמונות שכללו שילובים יצירתיים בין מקורות תרבותיים ואמוניים מגוונים, בין ישן לחדש, אמוני ומדעי, אוניברסלי ומקומי. אחד האירועים שהביאו אותה לבחור את הנושא היה ביקור עם יובל יונאי, מנחה התזה, אצל חבר בקבוץ יחד, בו מתגוררים מתרגלים של מדיטציה טרנסצנדנטלית. שם מצאו את עצמם דלית ויובל עומדים תוהים מול דגל ישראל. "זה הגניב אותנו" היא מספרת. הם חשבו שחייבים לחקור את החיבור הזה בין התפיסה הרוחנית והאוניברסלית שמקדם המהרישי מהש יוגי (לאורו צועדים מתרגלי המדיטציה)  לבין האופן המובן מאליו, הבנאלי, בו הונף בקיבוץ סמל של זהות לאומית פרטיקולרית. "ואז יובל אמר, מה זה חייבים, תחקרי את זה את".

לדבריה, היא לא ידעה כלום על התופעה. בעוד המחקר הקודם נבע מחוויות בחייה, הנושא הזה היה חדש לה. "חשבתי שזאת נקודת התחלה טובה למחקר. יש תופעה, היא מעניינת אותך, את לא יודעת עליה כלום, לכי תחקרי". היא כתבה מסמך שמסביר למה תרבות העידן החדש מעניינת – תיאור שלא היה מעוגן בספרות - ויצאה לחפש מנחה באוניברסיטאות שונות בארץ. "כולם זרקו אותי מהמדרגות, לא בגסות בהכרח. זאת היתה עסוקה, וזה חשב שזה לא מספיק מעניין, וזה אמר שזה נראה לו מעניין והוא רוצה להנחות אותי, אבל לא עכשיו כי הוא נורא עסוק, אם אחכה איזה חצי שנה שנה עד שהוא יתפנה, אז יש סיכוי שהוא יסכים, אבל גם יש סיכוי שלא".

בסוף האנתרופולוגית פרופ' נורית בירד-דוד מאוניברסיטת חיפה, שחוקרת ציידים לקטים, הסכימה להנחות אותה. ההצעה הזאת השאירה אותה בחיפה עם מנחה חדשה שאותה הכירה אישית אבל לא אינטלקטואלית. משום שסיימה את התואר השני בהצטיינות יתרה, כשהזמינו אותה לוועדת הדוקטורט, היא חשבה שזה מן טקס מעבר ותו לא. הם בקשו ממנה להביא מסמך הצהרת כוונות, אבל לא הבהירו למה הכוונה ובדיעבד התברר שהם גם לא ממש ידעו בעצמם (לאחר ההתנסות מולה כבר יצרו כללים ברורים). בפגישה היא סיפרה להם מה היא רוצה לחקור ולמה "ואז הם שאלו אותי כל מיני שאלות שלא היתה לי תשובה עליהן. אמרתי להם שאלה שאלות מצוינות שהמחקר שלי יענה עליהן. אבל ככל שעבר הזמן ראיתי שהפרצופים שלהם מתכרכמים והמזכירה, שתעדה בשקדנות את המתרחש, הלכה והחווירה. הבנתי שאני בבעיה ושיכול להיות שהם לא יקבלו אותי". היא יצאה מהועדה נסערת.

הספור שלה הרגיז אותי. "אבל בשלב הזה זה לא הגיוני לצפות שתדעי הכל" אמרתי לה. "זה שלב שבו כל השאלות עדיין פתוחות. אחרת איזה מין מחקר זה". גם כשאני הייתי בשלב הזה לא היתה לי שאלת מחקר ברורה בהצעה. "אני מבינה אותם", דלית אמרה. "אני לא מבינה אותם", התעקשתי. "אז אני אסביר לך", היא אמרה בחיוך ערה למחווה הדידקטית. "כמו בתיכון, בתואר ראשון ובתיזה, גם פה הלכתי על נושא שלא נחקר עדיין והם היו מודאגים. מצד אחד סמכו עלי כתלמידה טובה שיהיה בסדר ומצד שני הם לא היו בטוחים שאעמוד במטלה כי התופעה וגבולותיה לא היו ברורים להם. אמרתי למשל שאעשה תצפית משתתפת. הם שאלו תצפית משתתפת איפה? ותהו גם איך אתחום את גבולות השדה."

"אבל כל הדברים האלה מתבררים בשלב הרבה יותר מאוחר של המחקר", הקשתי.

"נכון אבל כשהם מאשרים השתתפות בתוכנית על מלגה, הם רוצים לדעת התכנות. הם רצו עוגן ואני לא נתתי כלום. אף אחד מהם לא היה מחובר לתרבות הזאת ולי לא היה מספיק ידע כי כל מה שהיה זה כמה מחקרים בחו"ל".

למרות ההסתייגויות דלית התקבלה. גם בסדנת הדוקטורנטים לא היה קל. "פרופ' סמי סמוחה שהנחה את הסדנה התקשה להבין מה אני עושה, אבל הוא כן התאמץ להבין והביא לי מדי פעם חומרים. הוא הביא לי למשל מאמר מדה מארקר, שעסק בכך שאוכל אורגני הוא שוק משמעותי כי הבין ממנה שיש במחקר שלי משהו משמעותי ומענין. לקראת סוף הסדנה הצלחתי אפילו לנסח שאלת מחקר, שהוא חשב שהיא שאלת מחקר סוציולוגית וקבלתי חותמת כשרות".

דלית ראתה בקשיים האלה חלק מהדרך. "אני מאמינה בשיטה האקדמית." היא אמרה לי. "למרות שאני ביקורתית על אלף ואחד דברים באקדמיה, אני מאמינה שאת צריכה לדעת מה את רוצה לחקור ואני מאמינה שכדי לחקור כדאי לך לנסח את השאלה בצורה כמה שיותר מדויקת". הקשבתי לתובנות האלה וחשבתי שגם אני מאמינה בדברים דומים, אבל לא בהכרח בתחילת הדרך, לפעמים בעקולים מאוחרים.

בצומת של הכל

כדי לחקור את תרבות העידן החדש היא עברה לתל אביב, שבה תת-התרבות הזאת היתה פעילה יותר מאשר בחיפה. השאלה שאיתה יצאה לדרך היתה מהו אופיו של הממשק בין התרבות האלטרנטיבית להגמונית. במוקד המחקר העמידה דלית את הגבולות העמומים, אותם גבולות שהטרידו את חברי ועדת הדוקטורט. היא החליטה לבחון את השאלה במתודולוגיה של תצפית משתתפת, אבל התקשתה להגדיר איפה לקיים את התצפית, כי גבולות השדה של העידן החדש והממשקים לא היו ברורים. בסוף היא החליטה לחקור את האנשים שהיו מעורבים ביצירת השדה, למשל המורים של מתרגלי היוגה, יוזמי ומפיקי הפסטיבלים, או המוציאים לאור של ספרי הרוחניות. כך מצאה את עצמה חוזרת להוצאת פראג, שפרסמה את ספרה על התרמילאים. "האקדח שמונח על השולחן במערכה הראשונה, ירה במערכה השלישית" היא אומרת. "אנשי פראג היו אנשי קשר משמעותיים במחקר. את התצפית המשתתפת הראשונה שלי עשיתי בסדנת שמאניזם שהם ארגנו". בתערוכה של העידן החדש במרכז הירידים, היא פגשה את הבעלים של הוצאה לאור של כתב עת בנושא והציעה את עצמה כמזכירה בחינם. "אבל הרווחתי המון בעצם. זה היה שדה נפלא, מאוד מרכזי. ישבתי שם במערכת, בצומת של הכל".

אחרי העבודה היא נהגה ללכת לאחת החנויות של העידן החדש שצמחו אז בתל אביב. בחנות נערכו הרצאות בתחומים שונים כמו שמאניזם, טנטרה, מדיטציה עם צלילים ותקשור. היא קיבלה אישור מהבעלים לשבת עם מחברת ולתעד בקפידה מה שקורה, תוך כדי השתתפות. בנוסף היא השתתפה בסדנת וויפסנה וסדנת טנטרה והשתלבה בהפקה של אחד הפסטיבלים. היו אז ארבעה פסטיבלים. שלושה גדולים  - בומבמלה, בראשית ושנטיפי, ואחד קטן יותר -  סגול. אלה היו פסטיבלים המוניים עם סדנאות בנושאים מגוונים. דלית עבדה בעיקר במטבח, אבל גם התלוותה למפיקים לישיבות, ולמפגשים עם נותני חסויות ותיעדה הכל.

כשסיימה לאסוף את הממצאים היא חזרה לחיפה כדי לכתוב, אבל ההיקף הגדול של החומר האתנוגרפי הקשה על הארגון והניתוח. כך קרה שכשהגישה פרק ראשון ליובל, הערותיו – מסומנות בעט אדום – היו מרובות. "הדפים חזרו אלי שותתי דם", היא צחקה. "לפני שזה חזר אלי הוא העביר את ההערות שלו לנורית, כדי שהיא תוסיף את הערותיה. כשאני מקבלת את הטיוטה חזרה, אני רואה שהעט האדומה של יובל מצביעה על כך שזה לא טוב וגם זה לא טוב ומדי פעם אני קולטת שנורית עושה וי. חשבתי: היא כן בעד מה שאני כותבת. אבל אז הבנתי שהיא עושה וי להערות של יובל. חשבתי אז, שטוב שהמנחים שלי לא יהפכו אותי לקורבן של מאבקי אגו, כי הם חושבים אותו הדבר: שהטקסט שלי גרוע", היא אמרה באירוניה.

אבל מה שהיא הגישה - פרק של ארבעים עמודים ברווח של שורה וחצי - הפך בעצם לבסיס של הדוקטורט כולו. "הבנו שעכשיו צריך לקחת את העמודים הדחוסים שכתבתי ולפרק אותם, לכך כך וכך פרקים".

דלית סיפרה שהיתה מוטרדת גם מזהות הנמענים של הטקסט. "היה לי ברור שאני כותבת ליובל ונורית, כלומר לעולם האקדמי, אבל בו זמנית לא יכולתי להשתחרר מהקוראים הנוספים שלי, האינפורמנטים שלי. היה לי קשה להשתיק את הקולות שלהם". הטריד אותה למשל הפער בין הצורך שלה לייצר הכללות על התופעה ולכתוב דברים כמו "ראשי העידן החדש חושבים ש...." לבין העובדה שהאינפורמנטים התנגדו לניסיון שלה ליחס להם השקפת עולם משותפת. כלומר הדיאלוג בין העולם האקדמי והאינפורמנטים היה מורכב וקשה, אבל גם מעניין.

"והחזרת להם את הטקסט שכתבת?" שאלתי יודעת שדלית כפמיניסטית מודעת לתרומה האפיסטמולוגית ולצורך האתי לשתף את האינפורמנטים בניתוח דבריהם. "לא התחייבתי", היא אמרה. "אבל המשכתי להיות בקשר עם חלק מהם". כשהדוקטורט יצא לאור כספר היא הזמינה לערב שעשתה לכבודו שניים מהאינפורמנטים והעניקה להם את הטקסט כשי. "פחדתי לפגוש אותם ברחוב. פחדתי שהם יגידו: 'דלית פספסת'. היו לי שיחות מדומיינות אתם כמו: 'תראי באקדמיה אני לא מבינה, אז אולי מבחינה אקדמית זה בסדר, אבל את התורות של העידן החדש את לא מבינה בכלל'. אני חושבת שהם לא קראו את הספר. והאמת הם צודקים. הם בכלל לא בעולם האקדמי אז למה שיתמודדו עם הכתיבה המאוד מנוכרת שלו?".

לטענת דלית האפיסטמולוגיה הפמיניסטית, שתובעת מנשים שאינן חלק מהעולם האקדמי, שיתוף ביצירת הידע היא בעייתית. "את לוקחת מהאשה שאת מראיינת זמן וידע, את עושה בו כבשלך ואז את אומרת לה 'תקראי ותגידי לי מה את חושבת כי בלי העמדה שלך אני לא אוכל לסיים את הדוקטורט'.  יופי. אז עכשיו גם הקריירה שלך על הכתפיים שלה והיא צריכה לגייס זמן וסבלנות כדי לקרוא את מה שכתבת. כמה אפשר 'להתעלל' באנשים?"

"בכלל" דלית אמרה, "אני מבחינה בין כתיבה פמיניסטית לאקטיביזם פמיניסטי. באקטיביזם אני פחות ביקורתית". "כשאני נתקלת בטענות של חוקרות כמו בל הוקס - שמדברת על כעס פמיניסטי - או שרה אחמד שמדברת על פמיניסטיות כמשביתות שמחה – ולעומת זאת במחקרים שטוענים טענות אחרות משלהן, אני רוצה לדעת על מה מבוססים הטיעונים השונים, לבחון את הויכוח באופן מושכל". הקשבתי וחשבתי שסוציאליזציה אקדמית מוצלחת עלולה לטשטש את העובדה שהפרוצדורות המדעיות המקובלות, הן לא תמיד הדרכים העדיפות ליצירת ידע אקדמי ראוי.

20170516_141302 (1).jpg

תצפית משתתפת בפסטיבל

בדרך לשטח הפסטיבל.jpg

  בדרך לשטח פסטיבל

של מוסיקה עצמאית  

לבחור במכללות

את הרומן עם תל חי היא התחילה עוד לפני סיום הדוקטורט כמתרגלת של פרופ' שמואל שמאי. וכשסיימה ב-2006  וכבר בחרה בקריירה אקדמית, דלית לא ראתה את עצמה משתלבת באוניברסיטאות שהיו פקוקות ודרשו מכל מי שזכה בתקן להנפיק מאמרים במהירות. "העולם של המכללות נפתח בפני", היא אמרה באירוניה כשתיארה את "החוויה המלבבת ללמד בשתיים שלוש מכללות במקביל ולקבל שבוע לפני תחילת שנת הלימודים הודעה שהקורס בעצם לא יפתח. ואז כשאת מבינה שאת באה ללמד רק לשעתיים, את אומרת לעצמך: 'אני לא אסע כל הדרך למכללת כנרת בשביל זה' ובבת אחת הלכה לך חצי משכורת. חוסר היציבות התעסוקתית גורם לך לקחת על עצמך המון עבודה ואז לפעמים הכל מתקיים ואת מוצפת, וברור שאת לא יכולה לכתוב מאמרים כשאת מלמדת משרה וחצי". למרות זאת, באותה תקופה התפרסם בכתב עת מוביל מאוד מאמר שלה ושל פרופ' ערן שור על מיניות בקרב בני קיבוץ בלינה המשותפת. כשקיבלה תקן בתל חי, עזבה את שאר המכללות. לקחו עוד כמה שנים, ולבסוף גם התקן בתל חי הפך לתקן מלא.

היא אוהבת את מלאכת ההוראה "אני חושבת שאני מעבירה לסטודנטים את התשוקה שלי לידע. לפעמים נראה לי שמה שהסטודנטים רואים מולם זאת אשה משוגעת, שמדברת בהתלהבות... להיות צינית זה מאוד קל ומתבקש, אבל זה מרגש שהרב שיח הזה שהאקדמיה מנהלת מרחיב לבני אדם את המוח, גורם להם לחשוב על העולם באופן שונה. אני זוכרת את זה מהחוויה שלי ואני ממש מקווה שאני מצליחה לשמר את החוויה הזו ולהעביר אותה לתלמידים".

לדבריה יצא לה שם של מרצה קשוחה עם דרישות גבוהות, אבל בחלק מהדרישות היא מתקשה לעמוד בעצמה. למשל היא מבקשת מהסטודנטים המאחרים להכנס יחד אחרי רבע שעה. "אבל אם סטודנט מגיע אחרי חצי שעה ורוצה להיכנס, מה אני אגיד לו? ברור שאני מכניסה אותו". כשציינתי שאני מכירה הרבה סטודנטים שאוהבים אותה, היא אמרה שיש גם הרבה שלא וחייכה. חשוב לה לייצר סביבה של חוסר נחת אינטלקטואלי, שתאפשר לסטודנטים לפתוח את הראש ולרכוש מיומנויות של חקירה ביקורתית. "אני גם משתדלת שהאווירה בכתה תיתן לכולם כבוד. אני רוצה שהם ישבו בחוסר נחת, אבל שירגישו שאני מכבדת אותם".

במקביל להוראה היא ממשיכה לחקור. הפרויקט הנוכחי שלה עם האנתרופולוג דר' אורי דורצ'ין מהמכללה האקדמית צפת עוסק במוסיקה העצמאית, מוסיקת אינדי. בדומה למחקר על תרבות העידן החדש, גם פה לא קיימים גבולות ברורים שתוחמים את התופעה. "הגבולות עמומים אבל לאנשים בסצינה יש ידיעה לגבי מה שהם עושים, וברור להם איך צריך לעשות את זה. תצפית משתתפת היא המתודולוגיה שמאפשרת לפענח את אותה הבנה ולגזור ממנה תובנות מגוונות, שחורגות מהעיסוק הצר במוסיקה".

כשהיא הצהירה על התגייסות למחקר נוסף שגבולותיו עמומים תהיתי בקול: "נאמר שמישהי היתה מגיעה עם פרויקט המחקר הזה לוועדת הדוקטורט כמוך לפני שנים ולא בדיוק יודעת איך להגדיר את התופעה כי אין תשובות נחרצות כמו שאת אומרת. ובואי נדמיין שאת, עם ההתנסות שלך בוועדת הדוקטורט, היית יושבת שם כחברת סגל בכירה, האם היא היתה חווה דבר דומה או משהו אחר?"

"תראי מצד אחד האקדמיה השתנתה", דלית ענתה. "עשיתי את הדוקטורט בשנות ה-90. היום דיון על גבולות עמומים זאת הנורמה, כי התפיסה היא שהכל נזיל. מצד שני אני רוצה להגיד לך שהייתי מתנהגת אחרת ממה שהתנהגו כלפי, אני רוצה להאמין שיש ביכולתי לעצב לאותה סטודנטית מדוימיינת חוויה שונה, ושהנראטיב הכולל הוא של סיפור גאולה. אבל אני לא יכולה להגיד לך את זה בוודאות, גם לי יש נקודות עיוורון משל עצמי. אני מקווה שהן לא רבות".

"במונחים של קידום מקצועי המחקר על מוסיקת האינדי לא ממש משתלם" דלית הסבירה. "נסענו בכל הארץ כדי לראיין אנשי מפתח, ישנו באוהלים, שוב עבדתי במטבחים של פסטיבלים. כמה שום אפשר לכתוש למען העולם האקדמי? בזמן הזה יכולתי להוציא עוד מאמרים מהדוקטורט. אבל אני רומנטית ביחס שלי למחקר. אני עושה דברים שמעניינים אותי ובדרכים שמעניינות אותי. למשל אני כמעט לא מפרסמת לבד". אחרי שהיא הוכיחה לעצמה שהיא יכולה לחקור ולכתוב לבד, דלית העדיפה להמשיך לעבוד עם קולגות. "זה מאפשר לי לנשום ומקל עלי להתמודד עם ביקורת. אני עובדת עם אנשים שאני מאוד מעריכה, ויש בינינו דיאלוג מסעיר". בכל זאת יש אתגרים בעבודה משותפת. למשל היא לא מכירה מודל שמבהיר איך כותבים מחקר אנתרופולוגי בזוג. "אנתרופולוגיה זו דיסציפלינה שההיסטוריה שלה מכילה בעיקר את סיפורם של גברים לבנים שנסעו לאפריקה והגבריות שלהם השפיעה על עבודת השדה שלהם. מדי פעם היו להם תובנות בזכות בנות הזוג שלהן שהתלוו אליהם. אבל בדרך כלל בנות הזוג לא היו אנתרופולוגיות, וגם כשהיה להן ידע מהתנסות, הן לא קבלו הכרה כחוקרות. אנחנו עשינו עבודת שדה משותפת כשני אנתרופולוגים מקצועיים, ומשום שהסתדרנו כל כך יפה עבודת השדה הפכה לפרויקט גדול ומעניין שייצאו ממנו שני ספרים, אחד בעברית ואחת באנגלית, וכמובן גם מאמרים. אבל אנחנו די צריכים להמציא את הדבר הזה של כתיבת אתנוגרפיה בזוג".

המחקר הבא שלה, היא מקווה, יהיה על כיסויי ראש של נשים דתיות. היא מתכננת לגור בירושלים ולעבוד בחנות של כיסויי ראש כי שם יש "סצנת אופנה מטורפת של כיסויים". על מנת לשכור חדר בירושלים ולבצע את המחקר, היא תצטרך לגייס תקציב מחקר, וזאת בשונה ממחקרים שעשתה עד כה, שלא חייבו אותה להגיש בקשות למענקים.

למרות ההקשר הישראלי של מחקריה, כתיבתה של דלית מתייחסת לסוגיות שרלבנטיות גם לחברות אחרות. "מה שמאפיין את המחקרים שלי זה שימוש בתיאוריות מעולם התוכן של תנועות חברתיות חדשות ולימודי תרבות לשם הבנת קווי הגבול, החפיפות החלקיות ושיתופי פעולה בין סצנות שמזוהות עם אלטרנטיביות או אוונגרד, לבין המיינסטרים". המחקר על מיניות של בני קיבוץ שגדלו בלינה המשותפת, למשל, קשור לדיון על גילוי עריות ומיניות במשפחה, דיון שנחקר לאורך ולרוחב במגוון דיסיפלינות. המחקר על תרבות העידן החדש עסק לא מעט בקשר בין פעילות תרבותית לבין ניאו-ליברליזם, המפנה הרגשי במחקר, לאומיות, פוליטיקה וכמובן גם בדרכים השונות בהן מנוסחות אלטרנטיבות. מחקר שעשתה בקרב סטודנטים וסטודנטיות על מגדר, פמיניזם ונשיות מאפשר לה לנסח טענות תיאורטיות על סובייקטיביות נשית שמעוגנת בהקשרים דוריים, ועל האופן בו מובנית זהות נשית בקרב מי שגדלו בישראל העכשווית שהיא חברה נטולת אופוזיציה או לגיטימציה להתנגדות.

"לאור עבודת המחקר שנשמעת מאוד אינטנסיבית איך את מתמודדת עם העובדה שהפכת לראשת החוג לשירותי אנוש?" שאלתי בסקרנות. "בתור מרצה עם תקן בחוג אני חושבת שזה חלק מהמסלול המקצועי שלי" היא אמרה. "אני חושבת שאני אוכל לעשות את זה בצורה טובה וללמוד מזה הרבה. זה חוג עם סגל אקדמי ומנהלי טוב. אין בו כמעט מורים מבחוץ שרצים בין מכללות ומחפשים בית. אז אני מרגישה שאני במקום ראוי". חשוב לדלית, ככה היא אמרה, לגלות רגישות להבדלים בהעסקה של אנשי הסגל ומבחינתה היא צריכה להקל ולתמוך במי שחוזה העסקתו/ה גרוע מזה של הסגל הבכיר ולסייע לו/ה בתהליכי קידום.

לאורך השיחה עם דלית היא הציגה ביקורת על היבטים רבים של האקדמיה העכשווית. בו בזמן היא גם מרגישה ששפר עליה גורלה. "אני עושה את מה שאני אוהבת לעשות ומתמקדת בעיקר בזה ובכתיבת טקסטים מעניינים, תוך תקווה שהסטודנטים שלי ידבקו בתשוקה שלי לחקור וליצר ידע. בהשראת הנחקרים שלי בדוקטורט אני יכולה להגיד ששיחקתי אותה בגלגול הזה".

כתיבה ביומני שדה.jpg

כתיבת יומני שדה

תצפית משתתפת תחנת רדיו.jpg

תצפית משתתפת בתחנת רדיו

קישורים לשני הפסטיבלים:

https://www.yearot.com/ 

https://www.indnegev.co.il/

כתבה בעיתון הארץ על הפסטיבלים ועל המחקר של דלית: 

https://www.haaretz.co.il/gallery/music/.premium-MAGAZINE-1.4527660 

bottom of page