top of page

עולם המח"ר 14 

0000.jpg

חזרה לדף הבית

סיפורי מחקר

מחקרים מרתקים בשפה שווה לכל נפש

 

בעריכת רות פרסר

istockphoto-184388733-612x612.jpg
תמיר הוד.jpg

מדוע זכרנו לשכוח? פרשת דמיאניוק בישראל

כתב: תמיר הוד, החוג ללימודים רב תחומיים והחוג לחינוך

לפני כעשר שנים, בעודי מתלבט בנוגע לנושא שאחקור בעבודת הדוקטור, הגיעה אליי שיחת טלפון נרגשת. מעברו האחר של הקו היו חברותיי ענת מסד ובתה ד"ר דנה הקמן מסד. דנה, שהייתה בתחילת מסלול דוקטורט משלה, שאלה אם אני זוכר את משפט דמיאניוק שנערך בישראל בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90. השאלה הביכה אותי. עניתי שאני זוכר, אבל באופן עמום בלבד. התגובה לכך הייתה "מצוין, גש ובדוק מדוע אתה זוכר זאת באופן חלקי בלבד". הבטחתי לבדוק זאת. כוונתי הייתה שביום מן הימים אתפנה לקרוא על הנושא ולהיזכר בו. בשלב זה שמעתי את המשפט שקבע את נושא עבודת הדוקטור שלי: "אם לא תכתוב על פרשת דמיאניוק בישראל, אעזוב את נושא הדוקטורט שלי ואחקור את הפרשה בעצמי". הבנתי מיד שעליי לבדוק את העניין לעומק ובהקדם. דנה וענת צדקו בדחיפות ובהתרגשות שליוו את דבריהן. בעקבות עיון בכמה מקורות שתיארו אירועים שקשורים בפרשת דמיאניוק נחשפתי לסוגיות מרתקות שדרשו בירור מעמיק שכמותו עדיין לא נעשה. את 'המסע' המרתק בעקבות 'הפרשה שנעלמה' עשיתי בהדרכתה של פרופ' חנה יבלונקה.

פרשת דמיאניוק התחילה למעשה בארצות הברית באמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת. ג'ון איוון דמיאניוק (Demjanjuk), אוקראיני במוצאו, היגר לארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא התיישב בקליבלנד שבאוהיו וחי בה כאזרח מן השורה עם אשתו ושלושת ילדיהם, עד שנת 1975. בשנה זו העבירה ברית המועצות לידי השלטונות האמריקנים רשימה של שבעים ושלושה שמות של אזרחים סובייטים לשעבר אשר נחשדו בשיתוף פעולה עם הנאצים בתקופת השואה. על פי הרשימה הצליחו אותם חשודים להשיג אזרחות אמריקנית תוך כדי הסתרת עברם. שמו של דמיאניוק נכלל ברשימה זו. המסמכים הצביעו עליו כעל אדם ששימש שומר במחנה ההשמדה סוביבור.

תמונות החשודים ובהן תמונתו של דמיאניוק נשלחו לישראל לשם מסדר זיהוי לפני ניצולי שואה. במפתיע זיהו כמה מהניצולים את החשוד כ"איוון האיום" מטרבלינקה. בעקבות זאת החל בארצות הברית הליך משפטי שבסופו נשללה אזרחותו של דמיאניוק. החוק האמריקאי לא מאפשר לשפוט מעשיו של אדם בזמן שלא היה אזרח אמריקאי ואף עשה את פשעיו מחוץ לגבולות המדינה ולכן עסקו רק בשלילת האזרחות. ישראל פנתה למשרד החוץ של ארצות הברית בבקשה לקבל את דמיאניוק לידיה ולשפוט אותו באשמת פשעים שביצע נגד העם היהודי בתקופת השואה. ארצות הברית נענתה לבקשה, ובשנת 1986 הוא הוסגר לישראל.

ב-16 בפברואר 1987 נפתח המשפט בירושלים, ובו הועמד דמיאניוק לדין על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם תש"י-1950. המשפט נערך עשרים וחמש שנה לאחר משפטו של אדולף אייכמן, אשר נשפט בישראל לפי חוק זה. בכתב האישום נטען שדמיאניוק הוא איוון האיום מטרבלינקה. על פי התביעה, תפקידו של איוון האיום היה להפעיל את מנוע הדיזל שהזרים את הגז לתאים בהם נרצחו מעל ל-850 אלף יהודים. הוא אף נודע באכזריותו הרבה כלפי קורבנותיו. ההגנה הודתה בכל הפרטים ההיסטוריים למעט בזהותו של הרוצח. דמיאניוק טען שהוא היה שבוי בידי הגרמנים בכמה מחנות כפייה, אך מעולם לא שירת במחנות השמדה, כגון סוביבור או טרבלינקה. על כן, טען, מדובר בטעות בזיהוי, והוא אינו איוון האיום. בית המשפט המחוזי בירושלים מצא את דמיאניוק אשם, וכשנה לאחר פתיחת המשפט גזר עליו גזר דין מוות. את פסק הדין פתחו השופטים באמירה שאת החלטתם הם מבססים בראש ובראשונה על עדויות הניצולים מטרבלינקה. ההגנה הגישה ערעור, ובשנת 1993, בעקבות חשיפת מסמכים בברית המועצות לשעבר, זוכה הנאשם בבית המשפט העליון ושב אל ביתו בארצות הברית. מהמסמכים עלה שככל הנראה מדובר בטעות בזיהוי. בית המשפט העליון קבע שדמיאניוק היה ואכמן (עוזר, משתף פעולה) בתקופת השואה אבל יש ספק סביר בנוגע להיותו איוון האיום מטרבלינקה.

המשפט משך בתחילה תשומת לב ציבורית רבה, אולם ככל שחלף הזמן פחתה ההתעניינות של החברה בישראל באירוע זה. לאחר הזיכוי מחמת הספק, נראה שהפרשה נעלמה לחלוטין מהזיכרון של החברה הישראלית. בשנת 2009 הוסגר דמיאניוק שנית, הפעם לגרמניה, ועמד שם לדין על פשעיו בסוביבור. בשנת 2011 הוא נמצא אשם ונגזרו עליו חמש שנות מאסר. הוא מת בשנת 2012 בבית אבות סמוך לעיר מינכן בעודו ממתין לדיון בערעור שהגיש על החלטת בית המשפט בגרמניה. בית המשפט במינכן ביסס את החלטתו על מסמכים שנחשבו כאמינים גם בעיני בית המשפט העליון בישראל, ולפיהם שירת דמיאניוק בסוביבור ובמקומות נוספים אולם לא בטרבלינקה. בשנת 2012 הגיע לכנס בישראל אחד התובעים במשפט דמיאניוק שהתקיים בגרמניה. באחת ההפסקות ניגש אליו עורך דין שהיה בצוות התביעה במשפט שהתקיים בישראל. הישראלי שאל את הגרמני כיצד הם הצליחו ואילו התביעה בישראל כשלה? תשובתו של הגרמני הייתה: "לנו היו מסמכים, לכם היו ניצולי השואה והזיכרון שלהם".

פרשת דמיאניוק היא מקרה טראגי של טעות בזיהוי, אולם ניצולי טרבלינקה שהעידו במשפט הם האחרונים שניתן להאשים אותם בפיאסקו הזה. שילוב של מטרות חוץ משפטיות מצד ברית המועצות (לבוא חשבון עם 'הבוגדים'), ארצות הברית (לבוא חשבון עם "השכנים השקטים") וישראל (לנוער שלא ידע את משפט אייכמן) יצרו פרשה שכל שלב בה כלל תמרורי אזהרה שזכו להתעלמות. המטרות החינוכיות של המשפט בישראל הביאו את העיתונאית יעל לוטן לכתוב בתחילת המשפט טור שכותרתו "קודם לזהות אחר כך לחנך". היא טענה שאם דמיאניוק יזוכה אז כל סיפור השואה שרצו להניח על כתפיו 'יזוכה' יחד איתו. הייתה זו נבואה שהגשימה את עצמה. עד לאחרונה הייתה זו פרשה מושכחת. לפני כשנה עלתה לשידור בנטפליקס סדרה בת חמישה פרקים העוקבת אחר פרשת דמיאניוק. הייתה לי הזכות לקחת בה חלק כיועץ היסטורי וכמשתתף. חודשים ספורים לאחר מכן ראה אור ספרי שהוא עיבוד של עבודת הדוקטורט.[1]

בפרקיו של הספר תוכלו למצוא תשובות רבות ולא פשוטות לשאלה: מדוע זכרנו לשכוח? אחת המרכזיות שבהן קשורה לכך שפסק הדין בערעור, גם אם אין זו כוונתו, מטיל ספק בעדותם של ניצולי טרבלינקה אשר זיהו את דמיאניוק כאיוון האיום. יש לזכור שמעמדה של העדות בתקופת המשפט היה מעמד של קדושה. לאחר פסק הדין התקשרו ניצולי שואה לארגון 'עמך' לבקש תמיכה. כמה מהם הציגו את חששם שלא יאמינו למה שעבר עליהם. סיבה נוספת קשורה ישירות לאחת ממטרותיו של המשפט והיא מאבק בהכחשת השואה. תוצאת המשפט, שכאמור מטילה ספק בעדות הניצולים, עלולה לשרת את טענותיהם של המכחישים. גורמים אלה ועוד דחקו את הפרשה מחוץ לזיכרון הקולקטיבי.

ג'ון איוון דמיאניוק מעולם לא ישב בכלא כאדם מורשע. "תם ולא נשלם", סיכם נשיא בית המשפט העליון את הקראת הזיכוי בשלב הערעור, וכמו ניבא את סיומה של הפרשה כולה.

[1] הוד, תמיר, מדוע זכרנו לשכוח? פרשת דמיאניוק בישראל, הוצאת רסלינג, תל אביב, 2020.

מיכל סגל תמונה.jpg

משפט ועבודה סוציאלית – הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?

כתבה: מיכל סגל, החוג לעבודה סוציאלית

תחום המחקר שלי ממוקם בצומת בין שני תחומים שונים: משפט ועבודה סוציאלית. דיקן (2003) היטיב לתאר את מורכבות היחסים בין משפט לבין עבודה סוציאלית בכך שהשווה אותם לנישואים בכפייה: כל אחד מהצדדים מחויב להישאר בנישואים שנכפו עליו ולחיות במערכת יחסים זוגית הכרוכה בתלות הדדית, במריבות, בתסכול ובמתח. דימוי זה משקף את המציאות המורכבת שבה פועלים העובדים הסוציאליים, שבה החוק ובתי המשפט הם חלק בלתי נפרד מעבודתם, גם אם יש להם תפיסות שליליות בנוגע לכך.[1]

כעורכת דין חברתית שמלמדת בחוג לעבודה סוציאלית אני חוקרת את מורכבות המפגש של עובדים סוציאליים עם הזירה המשפטית בכלל, והיבטים של שמירה על סודיות, גילוי מידע וחיסיון בעבודה סוציאלית בפרט.

חוק העובדים הסוציאליים הגדיר לראשונה בחקיקה את חובת הסודיות החלה על העוסקים בעבודה סוציאלית בכל הנוגע למידע על לקוחותיהם, ונקבעו בו המקרים שבהם אפשר להפר חובה זו.[2]

חשיפת מידע בפני העובדים הסוציאליים היא תנאי לקבלת שירות מלשכות הרווחה, והעובדים הסוציאליים מחזיקים מידע רב על תחומי חייו של הלקוח, ולכן קיים אינטרס ציבורי להכיר בזכותו של הלקוח לשמור על פרטיותו וכבודו. כמו כן, סודיות היא אבן יסוד ביחסי עובדים סוציאליים–לקוחות והבסיס לאמון ביניהם. הלקוח מניח שהעובדים הסוציאליים מחויבים לסודיות בכל שלב של השירות שהוא מקבל מהם, ולכן חש בטוח לשתף עימם פעולה, לחשוף בפניהם פרטים אינטימיים ולא להסתיר מידע.

השופט יצחק עמית היטיב לתאר את חשיבות הסודיות כבסיס למערכת היחסים בין מטפל למטופל: 

המטופל פותח בפני המטפל את סגור ליבו, וחושף בפניו את תחושותיו וחוויותיו האינטימיות ביותר. פתיחת גבולות החיסיון בכל מקרה שהמטופל חשף בפני המטפל דברים שחווה ביחס להשתלשלות האירועים, משמעה פגיעה ביכולתו או ברצונו של מטופל לדבר באופן חופשי עם מטפלו, שכן לעולם יקנן בו החשש כי סודותיו הכמוסים ביותר יהפכו לנחלתם של אחרים. [3]

בחוק העובדים הסוציאליים מוזכרים שלושה היבטים של חובת הסודיות: סודיות המידע, חיסיון וגילוי מידע. סעיף 8(א) מזכיר את החשיבות של שמירה על "[סודיות] המידע על אדם שהגיע לעובד סוציאלי במסגרת מקצועו", ובהמשך מפורטות הנסיבות שבהן אפשר להפר סודיות זו. כלומר עובדים סוציאליים מחויבים לשמור על סודיות המידע שמסר הלקוח ועל פרטיותו, אולם הם רשאים להפר את חובת הסודיות על מנת להגן על הלקוח עצמו או על צדדים שלישיים במספר מצומצם של מקרים הקבועים בחוק.[4]

הפרת הסודיות מותרת, לדוגמה, במקרה שגילוי המידע נדרש "לשם טיפול בילדיו הקטינים של האדם" (סעיף 8(א)(3)), במקרה של חשש שהלקוח יפגע בעצמו או על מנת למנוע פגיעה באדם אחר (סעיף 8(א)(4)), או כאשר קיימת חובה בחוק לגלות מידע (סעיף 8(א)(5)) – כמו חובת הדיווח על התעללות בקטין או בחסר ישע בהתאם לסעיף 368ד לחוק העונשין, התשל"ז-1977. המחוקק גם מאפשר לבית המשפט להתיר את גילוי המידע אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, כלומר השמירה על סודיות אינה מוחלטת ואפשר להפר אותה על מנת להגן על אינטרסים חברתיים אחרים.

היבט נוסף של סודיות המידע שהלקוח מוסר לעובדים הסוציאליים מתבטא בחיסיון החל עליהם בהליכים משפטיים.

בחוק העובדים הסוציאליים נכללים אפוא עקרונות שעל פיהם יש להתמודד עם דילמות הקשורות לשמירה על סודיות, אולם החוק מותיר בידי העובדים הסוציאליים שיקול דעת מקצועי רחב בהקשר זה. נראה שהחוק מנסה ליישב את המתח האינהרנטי למערכת היחסים בין עובדים סוציאליים ללקוחותיהם – המתח בין זכות הלקוח לפרטיות או חובת העובדים הסוציאליים לשמור על פרטיות הלקוח, לבין הצורך והחובה למנוע פגיעה בלקוח או באחרים. עם זאת, כאמור, החוק אינו נותן לכך מענה ברור. לכן, דרך נוספת להבין את החוק על סעיפיו השונים היא לבחון את פרשנות בתי המשפט, באמצעות פסקי הדין הניתנים בהליכים משפטיים שבהם מעורבים עובדים סוציאליים ושקשורים לשמירה על סודיות.

המחקר שערכתי ביקש לענות על שאלת המחקר: מהן התפיסות של בתי המשפט בישראל לגבי גבולות שמירת סודיות בעבודה סוציאלית, ואילו ממדים משפטיים רלוונטיים לתהליך קבלת ההחלטות של עובדים סוציאליים בנושא זה. מטרת המחקר היא לסייע לעובדים סוציאליים לאזן את המתח הקיים בין השמירה על סודיות ופרטיות הלקוח לבין הצורך בהפרתה בנסיבות מסוימות, ולהציע דרכי פעולה שיסייעו לעובדים סוציאליים בתהליך קבלת ההחלטות בנושא שמירה על סודיות בפרקטיקה היום-יומית. המחקר בוצע בשיטת מחקר איכותנית של חקר מסמכים – פסקי הדין שנבחרו לצורך המחקר.

מפסקי הדין עולות שלוש תמות: 1. סודיות ופרטיות הן הבסיס ליחסי האמון בין עובדים סוציאליים ללקוחותיהם, ולכן החיסיון הוא הכלל והסרתו היא החריג; 2. ערך גילוי האמת גובר על ערך החיסיון בהליכים משפטיים שבהם חשיפת המידע היא קריטית לגילוי האמת; 3. חובת הסודיות אינה חלה על עובדים סוציאליים לעניין סדרי דין בהכנת תסקיר לבתי המשפט.

ממצאי המחקר מעלים כמה תובנות רלוונטיות לעיסוק המקצועי של עובדים סוציאליים בהקשר של סודיות. ראשית, הפרה של החיסיון על ידי עובדים סוציאליים פוגעת הן באינטרס האישי של שמירה על יחסי האמון בין הלקוחות לבין העובדים הסוציאליים, והן באינטרס הציבורי של שמירה על אמון הציבור ברשויות הרווחה. לפיכך, בהליכים משפטיים אזרחיים ובהליכים פליליים, לעובדים סוציאליים שנדרשים ליתן עדות על מידע שנודע להם על לקוח או לחשוף מסמכים מתיקו אין שיקול דעת מקצועי בשאלה אם להסיר את החיסיון, ועליהם לפנות אל הלקוח או אל בית המשפט בבקשה להסירו.

שנית, עובדים סוציאליים שמבקשים להפר את חובת שמירת הסודיות והפרטיות על מידע שמסר הלקוח, גם אם ההפרה עומדת בתנאים שנקבעו בחוק העובדים הסוציאליים, צריכים לשקול תחילה חלופות אחרות שימזערו את הפגיעה בפרטיותו של הלקוח.

שלישית, עובדים סוציאליים צריכים להיות מודעים לכך שחוק העובדים הסוציאליים מאפשר  שלא לחשוף מידע מסוג מסוים. עם זאת, בית המשפט סבור כי בנסיבות מסוימות גילוי האמת דרוש לשם עשיית צדק בהליכים משפטיים, ולכן ערך האמת יגבר על החיסיון לפי שיקול דעתו של בית המשפט.

רביעית, על עובדים סוציאליים שמגישים תסקיר לבית המשפט על פי צו שיפוטי לפעול באופן מקצועי וחופשי ללא חשש מתביעה שתוגש נגדם על תוכן התסקיר, מאחר שלפי ממצאי המחקר בתי המשפט תופסים אותם כשליחיהם, ולכן חובת שמירת הסודיות המקצועית כפי שבאה לידי ביטוי בחוק העובדים הסוציאליים אינה חלה עליהם.

לבסוף, עובדים סוציאליים צריכים לבסס את ההחלטה בנושא שמירה על סודיות על הממדים המשפטיים של הסוגייה ולא רק על ניסיונם המקצועי והתייעצות עם עמיתים בעבודה סוציאלית.

בימים אלה אני כותבת מאמר שבו יוצגו ממצאי המחקר ותובנות שיכולות לסייע לעובדים סוציאליים בתהליך קבלת ההחלטות בנושא שמירה על סודיות בפרקטיקה היום-יומית.

‏‏

[1] Dicken, J. (2013). Social work, Law and Ethic. Abingdon, Oxon: Routledge.

[2] חוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996.

[3] בש"פ 8252/13 מדינת ישראל נ' שיינר, עמ' 28 (פורסם בנבו, 23.1.2014).

[4]  שניט, ד' (2001). סודיות, פרטיות והזכות לדעת בעבודה סוציאלית. ירושלים: מאגנס.​

זיידנר.jpg

חמלה עצמית ושביעות רצון מקשר זוגי רומנטי:

מחקר דיאדי

כתב: משה זיידנר, החוג לפסיכולוגיה

המחקר שאתאר כאן בקומפקטיות, מכוון לנסוך אור על הזיקה בין שתי תבניות פסיכולוגיות משמעותיות בחיי האדם: חמלה עצמית ורמת שביעות רצון ממערכת זוגיות רומנטית. המחקר נערך בצוותא עם גב' הדר תורג'מן, מתמחה בפסיכולוגיה חינוכית. מחקר זה שייך למרחב המדגם של הפסיכולוגיה החיובית שמכוון לשפר את איכות החיים של הפרט ושל הקהילה ולטפח חיים מאושרים ומלאי משמעות (Seligman & Csikszentmihalyi, 2000). הואיל והמחקר נמצא עדיין בהרצה, אבקש להתמקד כאן במסגרת המושגית והמתודית ביסוד המחקר. אפתח במספר משפטים על תבנית המפתח - חמלה עצמית - והקשר שלה עם תוצאות אדפטיביות, ואעבור לתיאור המתודה הדיאדית בה השתמשנו והמחקר גופא.

בעוד שהמושג "חמלה" מוכר בשדה המחקר הפסיכולוגי מזה שנים, המושג "חמלה עצמית" חדש יחסית וזוכה לתשומת לב ניכרת בשנים האחרונות. תפיסה מערבית, השואבת מן המסורת הבודהיסטית, טוענת כי חמלה היא המודעות לסבל של האחר ושל עצמי ומלווה ברצון להקל על האדם. על בסיס רעיון זה הוטבע המושג  חמלה עצמית, תבנית המתייחסת לרגש החמלה המופנה פנימה כלפי היחיד כיעד (Neff & Germer, 2013). החוקרת החלוצה בחקר החמלה העצמית היא קריסטין נף, מהמחלקה לפסיכולוגיה חינוכית באוניברסיטת טקסס, באוסטין. לפי נף, חמלה עצמית זוהי דרך חיים בה אדם מתייחס לעצמו ברוחב לב ונדיבות, כפי שהיה מתייחס לאדם היקר לו. זוהי צורת התייחסות נעימה, מקבלת ומבינה כלפי חולשות וקשיים של האדם, ללא שיפוטיות יתר וביקורת עצמית. התייחסות זו נעשית מתוך ההבנה כי הסבל הוא משותף לכולם ובלתי נמנע.

נף פיתחה מושג תאורטי זה, תוך שהיא מזהה בו שלושה מרכיבים המופיעים להלן, המקלים על הכרה וקבלת המציאות כמו שהיא, ומגבירים את היכולת להגיב ביעילות בכל מצב נתון:

1. נדיבות עצמית (לעומת גינוי וביקורת עצמית): התייחסות לעצמי בצורה נדיבה ומבינה, להיות סבלני ומקבל כלפי מצוקות, חולשות ופגמים הקיימים בי, במקום להתייחס לעצמי בביקורתיות ושיפוטיות. כחלק מגישה זו אדם צריך להיות נכון לקבל את הכישלונות והרגשות השליליים העולים לאחריהם, להרגיע ולטפל בעצמו ולא להיות במקום של האשמה עצמית מופרזת ותחושת חוסר יכולת ומסוגלות.

2. אנושיות משותפת) לעומת בידוד עצמי): ההבנה כי להיות אנושי משמעותו להיות בעל כוחות מוגבלים, כזה שטעויות וכישלונות הם חלק בלתי נמנע מעולמו. בנוסף, מרכיב זה כולל תחושות חיבור ואחדות אנושית בשונה מחוויה של בידוד וניתוק מהעולם. קיימת התייחסות לסבל העצמי כחוויה אנושית טבעית ושכיחה, תוך מתן לגיטימציה לחוות רגשות שליליים. זאת, במקום התייחסות אל העצמי כשונה או סוטה מהנורמה.

3. קשיבות (לעומת הזדהות יתר או התעלמות): תשומת לב מתמשכת ומכוונת לתחושות ומחשבות העולות ברגע נתון. תשומת לב זו דורשת מודעות לתהליכים גופניים, תחושתיים וקוגניטיביים גם אם הם שליליים, מבלי להזדהות איתם יתר על המידה. כלומר, לתת לרגשות קשים לעלות, להרגיש אותם כל זמן שנמצאים ולשחרר לאחר מכן,  וזאת על מנת שלא יודחקו או יוגזמו.

חמלה עצמית מהווה מבנה הוליסטי. התבנית מייצגת  איזון בין הגברת התנהגות של חמלה וקבלה עצמית והפחתת התנהגות של שיפוט וביקורתיות כלפי העצמי בעתות מצוקה. מחקרים רבים בשנים האחרונות מצביעים על חשיבותה הרבה של חמלה עצמית. למשל, נמצא כי קיום חמלה עצמית מנבא שיפור משמעותי באיכות החיים ומיטיב בתחומי תפקוד שונים כמו בריאות נפשית, למידה ואופטימיות. חמלה עצמית קושרה חיובית גם לחוכמה, סקרנות, עמידה ביעדי ביצוע והשגת מטרות  (Neff, 2011). נמצא כי חמלה עצמית לא רק הופכת אותנו לבריאים ומאושרים יותר אלא גם עשויה לשמש כמנבאת לאיכות הקשר הרומנטי שלנו. זוגות להם תחושה חזקה של חמלה עצמית, הינם בעלי נקודת מבט טובה על הקשר שלהם, המובילה ליכולות חיוביות כמו מתן ביקורת בונה, פתרון סכסוכים, סלחנות, ויציבות מערכת היחסים Fahimdanesh, Noferesti, & Tavakol, 2020).

המחקר הנוכחי מבקש להרחיב את ידיעותינו לגבי רגשות של חמלה עצמית בתוך מערכות יחסים רומנטיות הטרוגניות באמצעות מערך מחקר דיאדי. בעשורים האחרונים פיתחו פסיכולוגים חברתיים שיטות מחקר ייחודיות לאסוף מידע ולנתח ממצאים הגזורים ממערך דיאדי – היכן שקיימת מערכת יחסים בין יחידים הקשורים זה בזה, כגון חברי משפחה,  זוגות רומנטיים, חברי צוות בצבא, חברים לעבודה וכיו"ב. מערך דיאדי מעניק תשומת לב מיוחדת לתלות הקיימת בין  חברי הזוג ויחידת הניתוח ההולמת. דויד קני, חוקר מוביל בתחום, תרם רבות לפיתוח המתודולוגיה והסטטיסטיקה של המחקר הדיאדי (Kenny, Kashy, & Cook, 2006) וכיום, קיימות שיטות ניתוח ייחודיות עבור קבוצות תלויות בפרמטרים שונים.

בעבר הלא רחוק התייחסו חוקרים למשתתפים במחקר שיש ביניהם מערכת יחסים משפחתית  או זוגית כאילו היו מדגמים "עצמאיים" ו"בלתי תלויים" מתוך האוכלוסייה. לאחרונה קיימת הסכמה כי בין קרובים (בעל ואישה, אחים ואחיות), בני זוג במערכת אינטימית, או  אפילו חברי צוות בעבודה או בצבא, קיימת תלות, ומכאן נובע  כי אין לנתח נתונים ממערך דיאדי בשיטות המקובלות להשוואת משתתפים שאינם תלויים, ושנדגמו באופן אקראי או הזדמנותי מאוכלוסיית יעד. הפרת הנחת היסוד של אי-תלות בין מדגמים, שלמעשה מזווגים, אחראית לטעויות סטטיסטיות בבדיקות מובהקות של המודל הנבדק ובפירוש הנתונים והסקת המסקנות של המחקר.

בהקשר של מחקר דיאדי חשוב להבחין בין שני סוגי אפקטים:

 א) אפקט משתתף (Actor effect)  ו-ב) אפקט שותף (Partner effect). נניח, לשם דוגמא,
שחוקרת דגמה 100 זוגות שנמצאים כבר לפחות שנה  במערכת יחסים רומנטית ומעוניינת לבדוק האם משתתף במערכת זוגית  החש חמלה עצמית גם חש שביעות רצון  סובייקטיבי גבוהה יותר מהקשר הזוגי עם הבן או בת זוג בדיאדה. קרי , בחינה האם קיים קשר (המסומן(R  מובהק סטטיסטי ומשמעותי  בין חמלה עצמית, כמשתנה בלתי תלוי (X)  ושביעות רצון  מהקשר תלוי (Y). בחינת אפקט זה, המכונה אפקט משתתף בספרות, תיבדק הן קרב הנשים  ( X1 R Y1) והן בקרב הגברים בדיאדה  ( X2 R Y2).

לעיתים  קרובות חשוב באופן מיוחד  לבחון  מה שמכונה בספרות המקצועית כאפקט שותף. למשל,  ניתן לבחון האם משתנה , כגון חמלה עצמית אצל  בן זוג אחד בדיאדה (X1 ), קשור למשתנה קריטריוני, כגון שביעות רצון ממערכת היחסים, בקרב הפרטנר השני (Y2). מבחינה פורמלית:     X1 R Y2 או     X2 R Y1. איור א' מציג באופן סכמטי את שני סוגי האפקטים במערך הדיאדי.

AP model.jpg

איור א: ייצוג סכמטי של אפקט משתתף ואפקט שותף במערך מחקר דיאדי בסיסי פשוט.

בשונה ממחקרים קודמים בתחום, הדגש המרכזי במחקר זה  הוא לבחון את הקשר בין חמלה עצמית ושביעות רצון במערכת היחסים בעבור שני בני הזוג באמצעות מערך דיאדי הולם, כאשר הדיאדה - ולא הנבדק היחיד - מהווה את יחידת הניתוח. המחקר נערך בקרב 154 זוגות הנמצאים במערכת זוגית רומנטית ארוכת טווח. המשתתפים/ות במחקר מלאו באופן מקוון ועצמאי סוללה של מדדים שבדקו, בין היתר, חמלה עצמית ושביעות רצון מהזוגיות. שיערנו כי יימצא אפקט משתתף ואפקט שותף בעבור הקשר בין חמלה עצמית ושביעות רצון מהזוגיות. הווה אומר: חמלה עצמית אצל יחיד בדיאדה תהיה קשורה לרמות גבוהות של שביעות רצון זוגית בעבורו (אפקט משתתף) וכן בעבור בן/בת-הזוג השני/יה (אפקט שותף).

לאחר ניתוח הנתונים – בעגלא ובזמן קריב – נשמח לשתף את החברים בממצאי ובמסקנות המחקר.

 

מקורות

Fahimdanesh, F., Noferesti, A., & Tavakol, K. (2020). Self-Compassion and Forgiveness: Major predictors of marital satisfaction in young couples. The American Journal of Family Therapy, 48(3), 221-234.

Kenny, D. A., Kashy, D. A., & Cook, W. L. (2006). Dyadic data analysis. New York: Guilford press.

Neff, K. (2011). Self-compassion: The proven power of being kind to yourself. New York: Harper Collins.

Neff, K. D., & Germer, C. K. (2013). A pilot study and randomized controlled trial of the mindful self‐compassion program. Journal of Clinical Psychology, 69(1), 28-44.

Seligman, M. E. & Csikszentmihalyi, M. (2000). Positive psychology: An introduction. American Psychologist, 55(1), 5-14.

bottom of page