תקופת בין הסגרים (בין הסגר השני לבין השני וחצי), אני משוטט בין שורות השתילים במשתלת יגור ופוגש את פרופ' ארנון בר-און עם זוגתו, תרים גם הם אחר צמחים לביתם.

בסגר השלישי אנחנו נפגשים לשיחת זום לריאיון שלאחר פרישה. אחרי ששוחחנו מעט על ספרו של ד"ר תום שגב "ימי הכלניות: ארץ ישראל בתקופת המנדט" אותו  קורא ארנון, ולאחר שגיליתי שד"ר שגב היה לתקופה מורהו לעברית ולשפה, אנו מתחילים בריאיון שלשמו נפגשנו.

​

ארנון מתחיל ומספר על הקריירה שלו במכללה האקדמית תל-חי:

"חזרתי אל ישראל בשנת 2004 לאחר שנתיים בהונג קונג ועשר שנים בבוטסואנה, שם לימדתי מערכות ומדיניות בעבודה סוציאלית באוניברסיטה. הגעתי אל מכללת תל חי ולימדתי קורס "מבוא לשירותי אנוש" לצד הוראה בחוג לעבודה סוציאלית. זמן קצר אחר כך, בסיועה של ד"ר שרה ארנון, לימודי שירותי אנוש הפכו להיות תחום בתוך החוג ללימודים רב-תחומיים. התוכנית ללימודי אנוש בתוך החוג ללימודים רב-תחומיים עברה שינויים רבים עד להפיכת התחום לחוג עצמאי שבראשו עמדתי 6 שנים."

​

אני מבקש מארנון שינסה להביט על דרכו במכללה ולספר עליה:

"כשהגעתי למכללה לא היה קמפוס מזרחי. כל החיים האקדמיים התנהלו בקמפוס המערבי. בשל מחסור במקום, המפגשים עם הסטודנטים נערכו על המדשאות או במסדרונות עד לבנייתו של הקמפוס המזרחי. זו תקופה שבה גם הייתי פחות מחובר למכללה משום שלימדתי מעט קורסים. עם ביסוסי במכללה התפעלתי מהארגון שנקרא 'מכללת תל חי', ומשיתוף הפעולה בין ההנהלה, המנהלה והאקדמיה – סוג של מכונה משומנת שיודעת לעבוד טוב יחד."

ארנון מתאר את היחסים עם הסגל בשני החוגים בהם עבד כיחסים משפחתיים, ומציין לטובה את חוויית הנסיעות אל המכללה בתחילת יום העבודה, ומהמכללה לחיפה בתום יום העבודה, שם יצא לו להכיר אנשים ונשים שבמציאות אחרת כנראה שלא היה פוגש.

אני מזכיר לארנון שכך גם הכרתי אותו ושהדבר הזכור לי ממנו אלו שיחות ארוכות כמעט על כל נושא, ובעיקר על אקטואליה בה הספיק להתעדכן בעיתון "הארץ" בטרם עלה להסעת הבוקר, וגם שבסוף יום הוראה, מצא את הכוחות להסתובב במושבו במונית הגדולה ולפתוח בשיחה מרתקת שהכניסה אנרגיה גם בעייפים שבינינו.

​

אני שואל את ארנון לגבי תהליך הפרישה שלו מהמכללה:

"הפרישה היתה הדרגתית. בגיל 68 התחלתי ללמד כמורה מן החוץ במכללה, בכל סמסטר לימדתי קורס אחד פחות עד שפרשתי מההוראה במכללה לחלוטין. אני חייב לציין שהקשר עם הסטודנטים בתל-חי חסר לי. זהו קשר שאינו דומה למה שקורה באוניברסיטאות ובמכללות אחרות. את המחקר לא הפסקתי מעולם. כעת אני חוקר מתוך עניין לגלות, ולא בהכרח מתוך מטרה לפרסם את ממצאיי. הרעיון והמשמעויות של פרישה הם בעייתיים, מורכב ומוקדם מידי לטעמי לפרוש בגיל 68."

​

ארנון מתבקש להציע מתובנותיו לסגל אקדמי צעיר, והוא בדרכו הייחודית מציע להם איחולי הצלחה:

"Good Luck". ארנון מסביר.

"קורסים מסוימים לא יילמדו עוד במכללות. בעיקר מדובר בקורסים שתוכניהם אינם שונים באופן משמעותי בין מוסדות הלימוד השונים ולכן תהיה המלצה להוציאם מתוך מוסד הלימודים אל ארגון אחד שיעביר את הקורסים הללו בצורה מקוונת." ארנון מציין שהתחזית רלוונטית יותר למדעי החברה והרוח, אולם לא תפסח גם על מדעים מדויקים.

"הצורך במרצים יפחת והם ימצאו את עצמם מחוץ לאקדמיה או כחוקרים בתוך מכוני מחקר שייתמכו על ידי תורמים או על ידי המדינה וארגוניה (משרד הביטחון, הרווחה, הבריאות וכדומה). מצד אחד יהיו לחוקרים פלטפורמות רבות יותר לפרסום עבודת המחקר, אך עם ריבוי האפשרויות לפרסום, איכות הפרסומים עלולה לרדת ודירוג, אובייקטיבי כביכול של איכות כתבי העת יקבל מקום נרחב בתהליכי קידום, דירוג שפוגע בסופו של דבר בהפצת הידע הרלוונטי לתחום הנחקר, בחברה בה הוא נחקר. קח לדוגמא את המחקר בעבודה סוציאלית בישראל שמרביתו מפורסם בכתבי עת "נחשבים" – הוא רלוונטי לעובדים סוציאליים בישראל, אבל הוא לא מונגש אליהם משום שכתבי העת בארץ, גם הטובים שבהם, נחשבים פחות."

בתום הריאיון חזרנו לשוחח על הדבר המטריד את כולם ואת כולן - מתי תעזוב אותנו הקורונה? החלפנו רשמים על תהליך החיסונים בקופות השונות, ארנון הרעיף שבחים על מערך החיסונים שהקימו בבית החולים רמב"ם, ואיחל לכולנו שהקורונה תעזוב אותנו במהרה, ושנינו קווינו שמשהו טוב ייצא מהתקופה הזאת.

מבלי לשים לב סיימנו ב"צמיחה לאחר משבר"..... קצת פסיכולוגיה חיובית.