top of page

עולם המח"ר 14 

0000.jpg

חזרה לדף הבית

 בואו נדבר

נושא בדיבייט מחיי המכללה והעולם האקדמי

בעריכת אלון גולדברג

images (3).jpg

הצצה לחיים אקדמיים בזמן קורונה

מדור הדיבייט מוקדש הפעם לפרספקטיבות שונות על חיים במציאות של קורונה. הרגשנו שכולנו עייפים ועייפות מויכוחים ומעוניינים באינטרוספקציות. שתי חברות סגל חלקו איתנו את התובנות שלהן על האופן בו השתנו החיים בעת הזאת. הן מספרות מה קורה לשבתון בזמן קורונה ומה קרה למרחב העירוני.

 קהילה במרחבים מתחדשים 

 כתבה: תמר אריאלי 

IMG_9193.jpg

הקורונה מזמנת לנו חשבון נפש ביחס לאיזון בין "חוץ" ו"פנים", בין הבית והחיים החברתיים. הסגרים  וחובת הריחוק החברתי מאלצים אותנו לנהל את חיינו בטווחי תנועה שקוצרו באופן קיצוני. במקביל הם גורמים לנו לתהות  עד כמה הבית והתשתיות התומכות מספקים את צרכינו באופן מיטבי - במיוחד את אלו שמעבר לרמת הקיום והפרנסה. בהקשר הזה, הרבה נכתב על  מעלותיהם של היישובים הכפריים על פני הדירה בעיר הצפופה. המרחב הכפרי מציע נגישות לשטחים פתוחים ואיכות חיים המבוססת על לכידות קהילתית, שהיא משמעותית במיוחד במציאות של ריחוק חברתי. אך גם בעיר יש פוטנציאל לקהילתיות והיא עולה כפורחת דוקא בימים אלו. בירושלים, שכונות דוגמת נחלאות, רחביה וקטמונים הן זירות פעולה תוססות עבור קהילות תרבות מגוונות. בחסות הקורונה הן ממציאות את עצמן מחדש.

קבוצת הווטסאפ של הרחוב/השכונה/גן הילדים/בית הכנסת התגלתה כבמה לקהילה עירונית המתקיימת בתחום גיאוגרפי מוגבל, ומלכדת יחד בעלי שותפות עניין ושותפות גורל. קבוצות רבות משמשות ערוץ להיכרות עם שכנים, לתמיכה ולעזרה הדדית, לשיתוף מידע ולהפגת מתח. צוותי המינהלים השכונתיים זיהו את כוחן של קבוצות אלו כתשתית לשעת חירום. אך מעבר לכך, הקבוצות האלה היו לזירת תקשורת רב גילאית, חוצה מגדרים ומעמדות, שמעניקה הון חברתי משמעותי, החל מהמלצות על בעלי מקצוע ועד למינוף מיזמים חדשים עבור אלו הנמצאים בחל"ת. הקבוצה אמנם יוצרת "רעשי רקע", אך ניתן לווסת את מידת המעורבות בה בכל עת, וערכה לא יסולא בפז עבור אלו המוצאים את עצמם רחוקים מבסיס התמיכה המשפחתי והחברתי.

מנייני תפילה הם זירה קהילתית מרתקת במיוחד. הקורונה סגרה בפתאומיות את בתי הכנסת ואיימה לפרק את אחד העוגנים הקהילתיים המשמעותיים במרחב העירוני. לאחר ההלם הראשוני, המרחב הפתוח סיפק מענה, ומניינים צצו במרפסות, בפינות רחוב ובגינות. ההתכנסות בימים ובשעות קבועות לתפילה באויר הפתוח, לרוב תוך הקפדה על חבישת מסכה ושמירת ריחוק כנדרש, הפכה לניסוי מדהים בחיבור בין מסורת למהפכה.

טיול של שבת חושף את מה שלקחנו מבתי הכנסת ועל מה וויתרנו. המגבלה הגאוגרפית של הסגרים חברה לנוחות של התפילה בסמיכות לבית, והתוצאה היא מנייני תפילה ברחוב ובגינה שהם הרבה פחות רשמיים והרבה יותר אינטגרטיביים. בעוד בתי הכנסת לרוב מאופיינים בזהות מגזרית ועדתית מובהקת, מנייני המרחב הפתוח עשויים לכלול מגוון מרתק של נוסחים עדתיים וכן טווח רחב של משתתפים. כל זה ניכר בזיקה למסורת ולמאפייני לבוש.

מניינים אלו הם ארגון "רזה". המתפללים מביאים מהבית סידור וכיסא. בני המזל נהנים מצל של סככה. המחיצה, המשמשת  ברוב בתי הכנסת להפרדה מגדרית, בולטת בהעדרה. מתברר שללא ישיבות ועד ודיונים סוערים, בחסות תחושת החירום ואווירת הארעיות, רבים ממנייני המרחב הפתוח מציעים הזדמנות לחוויה לא מוכרת של ישיבה משפחתית ותפילה כמעט ללא הפרדה.

איזה מהפתרונות והאלתורים של תקופת הקורונה הוכיחו את תרומתם ויישארו כשהחיים ישובו למסלולם? מעבר למנייני הרחוב, שאלה זו תקפה למישור הקהילתי. קהילתיות עירונית היא משאב שכדאי לשמר ולפתח הרבה מעבר לקבוצות ווטסאפ לסיוע הדדי בעיתות חירום. משבר הקורונה המחיש את חשיבותם של מרחבים עירוניים פתוחים, של פינות גינה וצל ברחבי העיר. בהינתן מרחבים אלו, קהילות עירוניות עשויות להיות יצירתיות מאוד ולפתח  במות לקשר ולפעילות חברתית ותרבותית, ואף לזרז מהפכות שאנו מתקשים לדמיין שהן אפשריות.

 שבתון בזמן קורונה 

 כתבה: איילה כהן 

תמונה של איילה כהן.jpg

האישור על שנת השבתון הגיע ב-28 בינואר 2019 ולווה בתחושת אושר עילאית. המידע הזה איפשר לי לסיים ביותר שלווה את השנה האחרונה לכהונתי כראשת חוג. מיד לאחר תחושת האופוריה הגיעו כרגיל (אצלי לפחות) התהיות: מה אני אמורה לעשות כדי שלא "יתבזבז" לי ה"אוצר" הזה. כמובן שלקול הפנימי התוהה, הצטרפו מיד קולות חיצוניים חכמים, מתעניינים ומייעצים. ובכדי לבלבל אותי עוד קצת, חלקם דרשו שאאפשר לעצמי לנוח, כלומר פירשו את המלה שבתון על דרך הפשט (לשבות מכל מלאכה). אחרים ייעצו לנצל את הזמן בצורה מיטבית להתקדמות במחקר וכתיבה ואף לעשות זאת מעבר לים, כי שם הכל הרבה יותר מרשים ומצוין. לא הסתפקתי בחוות דעת מ"בית" ולקחתי חוות דעת שנייה מקולגות במוסדות אקדמיים אחרים, שגם מהם  שמעתי קולות מנוגדים: תנוחי מול תעבדי. נותרתי עם השאלה: "אז מה אני עושה עם השבתון הזה?".

אני מתקשה לזכור כעת מה העסיק אותי במהלך הסמסטר הראשון בשנת הלימודים הקודמת, אבל אני מניחה שניסיתי לגבש עמדה לאן פניי מועדות בשנה הבאה, והאם אקשיב לדרישות הסופר-אגו הנוקשה ואפנה לעשייה אקדמית מפוארת ואכנס כך ל"היכל התהילה", או שאקשיב לצרכי האיד של "אכול ושתה כי מחר נמות" (ישעיהו כ"ב, פסוק י"ג). מי חשב בעת הזו, שהמגפה שפרצה בדצמבר 2019  (כנראה כבר בנובמבר היו מקרים ראשונים) בעיר וואהן במחוז חוביי בסין בשוק חוואנאן למאכלי ים, תשנה את חיי בכרמיאל מהקצה לקצה (תרתי משמע)?! אכן, בתחילה לא ייחסתי לדיווחים על הקורונה יותר מדי משמעות ובעיקר נתתי מקום לשיח המרגיע, שקבע שבסך הכל מדובר בעוד שפעת. המשכתי בתוכניותיי לטוס בחופשת הסמסטר לחו"ל ובעת הזו כבר התעסקתי  עם הצורך לדאוג לניקיון המושב במטוס, אבל התלבטתי לגבי הצורך לעטות  מסכה על הפנים...

כפי שכולכם יודעים, חזרנו לסמסטר ב' ללמד בזום ועדיין הייתי בטוחה שאת הביקור והחופשה שתכננו ליום הולדתי בסיאטל ובהוואי, נצליח לממש בחופשת הפסח. את יום הולדתי חגגנו במשפחה הגרעינית בחצר של הבית בכרמיאל וקישטנו בשרשראות נייר בצורות של אננס וקוקוס ומחרוזת פרחים על הצוואר, ובקיצור, יצרנו גרסת הוואי מקומית. בעת הזו לא הייתי פנויה בכלל לחשוב על השבתון והוא היה על "השתקה" בשיח הפנימי והחיצוני שלי. זו הייתה בחירה מודעת לא לעסוק בתוכניות שאין לי את המידע הרלוונטי כדי לדעת אם יתממשו או לא. קיבלתי  את ההחלטה החשובה ביותר עבורי, בראיה לאחור, והיא לא להחליט ומה שיקרה יהיה בסדר.

אני כותבת כעת את הדברים כאשר הסתיים הסמסטר הראשון של השבתון ומבינה, שבניגוד לתפיסה שלי בעבר, שתכנון יסייע לי להשתמש בשבתון בצורה מיטבית, העובדה שלא הייתה לי תוכנית מוגדרת סייעה לי להיות פתוחה לתרחישים שונים, מה שנקרא לזרום. אמנם היה ועדיין יש געגוע לבני בארצות הברית ותסכול שלא הצלחתי לבקר אותו, אבל מעבר לכך הקורונה זימנה לי הזדמנויות ללמוד את עצמי ועל עצמי ולבחון את ערך האמיתות שאחזתי בהן עד כה. בסיכום ביניים, כי מי יודע מה עוד צפוי לנו, "החזרה הביתה" ובעיקר השקטת ה"רעשים החיצוניים" שליוו את השנים האחרונות בחיי, אפשרו לי לשלב  את שני הכיוונים שלא ידעתי  לבחור ביניהם, עבודה אקדמית משמעותית ומנוחה והקשבה לעצמי.

אסיים ברעיון האחריות, תרומתו של ויקטור פרנקל לפסיכואנליזה. אחריות במובנה הלוגותרפי אומרת שבכל מצב יש לאדם "יכולת תגובה", כלומר הוא יכול להגיב על ידי השימוש שלו בחופש הבחירה, וגם בתנאים הגרועים ביותר קיימות בפניו אלטרנטיבות. הדרך שבה אדם מגיב לתנאים עושה את כל ההבדל. אני בחרתי שהשבתון שלי בתקופת הקורונה יהיה הזדמנות לבחור כל יום מחדש כיצד נכון לי לפעול.

מאחלת לכולם בריאות טובה,

אילה

bottom of page