האישור על שנת השבתון הגיע ב-28 בינואר 2019 ולווה בתחושת אושר עילאית. המידע הזה איפשר לי לסיים ביותר שלווה את השנה האחרונה לכהונתי כראשת חוג. מיד לאחר תחושת האופוריה הגיעו כרגיל (אצלי לפחות) התהיות: מה אני אמורה לעשות כדי שלא "יתבזבז" לי ה"אוצר" הזה. כמובן שלקול הפנימי התוהה, הצטרפו מיד קולות חיצוניים חכמים, מתעניינים ומייעצים. ובכדי לבלבל אותי עוד קצת, חלקם דרשו שאאפשר לעצמי לנוח, כלומר פירשו את המלה שבתון על דרך הפשט (לשבות מכל מלאכה). אחרים ייעצו לנצל את הזמן בצורה מיטבית להתקדמות במחקר וכתיבה ואף לעשות זאת מעבר לים, כי שם הכל הרבה יותר מרשים ומצוין. לא הסתפקתי בחוות דעת מ"בית" ולקחתי חוות דעת שנייה מקולגות במוסדות אקדמיים אחרים, שגם מהם  שמעתי קולות מנוגדים: תנוחי מול תעבדי. נותרתי עם השאלה: "אז מה אני עושה עם השבתון הזה?".

אני מתקשה לזכור כעת מה העסיק אותי במהלך הסמסטר הראשון בשנת הלימודים הקודמת, אבל אני מניחה שניסיתי לגבש עמדה לאן פניי מועדות בשנה הבאה, והאם אקשיב לדרישות הסופר-אגו הנוקשה ואפנה לעשייה אקדמית מפוארת ואכנס כך ל"היכל התהילה", או שאקשיב לצרכי האיד של "אכול ושתה כי מחר נמות" (ישעיהו כ"ב, פסוק י"ג). מי חשב בעת הזו, שהמגפה שפרצה בדצמבר 2019  (כנראה כבר בנובמבר היו מקרים ראשונים) בעיר וואהן במחוז חוביי בסין בשוק חוואנאן למאכלי ים, תשנה את חיי בכרמיאל מהקצה לקצה (תרתי משמע)?! אכן, בתחילה לא ייחסתי לדיווחים על הקורונה יותר מדי משמעות ובעיקר נתתי מקום לשיח המרגיע, שקבע שבסך הכל מדובר בעוד שפעת. המשכתי בתוכניותיי לטוס בחופשת הסמסטר לחו"ל ובעת הזו כבר התעסקתי  עם הצורך לדאוג לניקיון המושב במטוס, אבל התלבטתי לגבי הצורך לעטות  מסכה על הפנים...

כפי שכולכם יודעים, חזרנו לסמסטר ב' ללמד בזום ועדיין הייתי בטוחה שאת הביקור והחופשה שתכננו ליום הולדתי בסיאטל ובהוואי, נצליח לממש בחופשת הפסח. את יום הולדתי חגגנו במשפחה הגרעינית בחצר של הבית בכרמיאל וקישטנו בשרשראות נייר בצורות של אננס וקוקוס ומחרוזת פרחים על הצוואר, ובקיצור, יצרנו גרסת הוואי מקומית. בעת הזו לא הייתי פנויה בכלל לחשוב על השבתון והוא היה על "השתקה" בשיח הפנימי והחיצוני שלי. זו הייתה בחירה מודעת לא לעסוק בתוכניות שאין לי את המידע הרלוונטי כדי לדעת אם יתממשו או לא. קיבלתי  את ההחלטה החשובה ביותר עבורי, בראיה לאחור, והיא לא להחליט ומה שיקרה יהיה בסדר.

אני כותבת כעת את הדברים כאשר הסתיים הסמסטר הראשון של השבתון ומבינה, שבניגוד לתפיסה שלי בעבר, שתכנון יסייע לי להשתמש בשבתון בצורה מיטבית, העובדה שלא הייתה לי תוכנית מוגדרת סייעה לי להיות פתוחה לתרחישים שונים, מה שנקרא לזרום. אמנם היה ועדיין יש געגוע לבני בארצות הברית ותסכול שלא הצלחתי לבקר אותו, אבל מעבר לכך הקורונה זימנה לי הזדמנויות ללמוד את עצמי ועל עצמי ולבחון את ערך האמיתות שאחזתי בהן עד כה. בסיכום ביניים, כי מי יודע מה עוד צפוי לנו, "החזרה הביתה" ובעיקר השקטת ה"רעשים החיצוניים" שליוו את השנים האחרונות בחיי, אפשרו לי לשלב  את שני הכיוונים שלא ידעתי  לבחור ביניהם, עבודה אקדמית משמעותית ומנוחה והקשבה לעצמי.

אסיים ברעיון האחריות, תרומתו של ויקטור פרנקל לפסיכואנליזה. אחריות במובנה הלוגותרפי אומרת שבכל מצב יש לאדם "יכולת תגובה", כלומר הוא יכול להגיב על ידי השימוש שלו בחופש הבחירה, וגם בתנאים הגרועים ביותר קיימות בפניו אלטרנטיבות. הדרך שבה אדם מגיב לתנאים עושה את כל ההבדל. אני בחרתי שהשבתון שלי בתקופת הקורונה יהיה הזדמנות לבחור כל יום מחדש כיצד נכון לי לפעול.

מאחלת לכולם בריאות טובה,

אילה