לא היה למה לחזור

בסטנפורד היא למדה בתוכנית למדעי המוח. בתוכנית לימדו מרצים מחוגים שונים והסטודנטים עבדו במעבדות שלהם. למרצים זה היה כדאי משום שאלה היו סטודנטים טובים, שנבחרו בקפידה, ומומנו במשך שנתיים על ידי התוכנית. חוג הבית שלה היה ביולוגיה, שם לימדו הביולוג והנוירולוג רוברט מוריס ספולסקי, חוקר מוביל בתחום הסטרס, והפיזיולוג והביולוג קרייג הלר, חוקר מוביל בתחום שינה ושעונים ביולוגיים, שהפכו למנחים שלה. היא הגיעה לתוכנית עם הצעת מחקר שעסקה בשינה, תהליכים התפתחותיים ותהליכי סטרס. למזלה המעבדות של ספולסקי והלר היו באותה הקומה, מה שאיפשר לה  לעשות מחקר בשתי המעבדות.

לכל המשתתפים בתוכנית היו כמה קורסים משותפים, אבל רוב הקורסים לא היו ספציפיים לתוכנית. הקורס בביולוגיה התפתחותית למשל היה קורס שבו למדו סטודנטים מהתואר הראשון ותלמידים לתארים מתקדמים. פעם בשבוע היתה מליאה ופעם בשבוע תרגולים ועבודות עצמאיות ייחודיות לסטודנטים למאסטר ולדוקטורט. המפגש עם סטודנטים בשלבים שונים של הלימוד היה משמעותי, בטח לסטודנטים מהתואר הראשון, וגם " יש תחושה שכולנו באותה הקלחת".

במעבדות היא עבדה עם חולדות וחקרה את השינה שלהן. כדי לעשות זאת היא הרדימה אותן, קדחה להן את הגולגולת והשתילה אלקטרודות. "זה היה מין שטקר שאליו חיברתי את המכונה שמדדה את גלי המוח". הניסוי הראשון היה בגורים של חולדות שגודלם שני סנטימטרים. "הגולגולת שלהם עוד לא קשה וכדי שהבורג יחזיק צריך לשים את החומר הוורוד שמשמש שיניים למילוי סתימות. אחד הדברים שהדהימו אותי היה שאחרי הניתוח, כשהחזרתי את החיות הקטנות לאימהות שלהם, הן התעלמו מהגוש הוורוד שהיה מודבק להם לראש, ליקקו והיניקו אותם". אבל אחרי פרק זמן היה צריך להרוג אותם, להוציא להם את המוח ולשים בפורמלין, כדי לבדוק מה קרה שם בעקבות הניסויים. הסיום הזה של הניסוי הפך לבלתי נסבל.

אבל היתה עוד סוגיה מטרידה. היות שהמחקר עסק בחיבור בין שינה לסטרס, "פתאום הבנתי שכשחוקרים חסך שינה בעצם גורמים לסטרס. ככה שלא ידעתי מה אני חוקרת: האם אני חוקרת חסך שינה או שאני חוקרת סטרס." זה הספיק כדי שהיא תחליט לעבור לחקור בבני אדם, "מעבר לא פשוט משום שצורת העבודה ודפוסי השינה שונים, הייתי צריכה פתאום ללמוד מיומנויות חדשות".

זה התחיל בפוסט דוקטורט הראשון במעבדה רדיולוגית בסאן פרנסיסקו עם חבורה גדולה של מהנדסים. היא עשתה שם ניסוי על האופן בו שינה משפיעה על היחסים בין פלסטיות מוחית לבין מערכת השמע, כפי שהם מתבטאים במודל שפותח שם. במהלך השנה שבה שהתה שם, היא התנסתה בכמה דברים חדשים. היא עבדה על מכשיר אם.אי.ג'י - מכונת הדמייה שמודדת גלי מוח בלי אלקטרודות. "פשוט אנשים יושבים על כיסא, או שוכבים על מיטה כשהמכשיר הוא מעל ראשם והוא מודד את פעילות המוח". העבודה עם המכשיר חייבה אותה לרכוש מיומנויות חישוביות, כמו לתכנת ניסוי ולבנות אותו. היא אספה נתונים מארבעים א/נשים, אבל עשרים היא היתה צריכה לזרוק, כי אנשים לא באמת הצליחו להירדם מתחת למכונה. "חששתי שככה ייראו כל הניסויים שלי. אז מה הטעם".

ואז הגיעה לברקלי חוקרת שינה מאנגליה. "כתבנו יחד מענק פוסט דוקטורט וכשקיבלנו אותו עברתי אליה למעבדה". יחד איתה היא הקימה את המעבדה מאפס: רכישת ציוד והפעלה של הניסויים. שם היא למדה על מחקר שינה בבני אדם. בין השאר היא הלכה לקורס של טכנאי שינה ולמדה איך לשים אלקטרודות ואיך לפענח את הממצאים. את המיומנויות האלה לימדה את הסטודנטים שהגיעו למעבדה.

מלגת הפוסט שלה עמדה להסתיים והיה ברור שבן הזוג שלה חוזר לארץ למשרה שהובטחה לו במכון ויצמן. היא חיפשה משרה בישראל ובין 2006 ל-2007 נתנה הרצאות בבן גוריון, באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת חיפה אבל לא היו משרות תקניות. היא היתה יכולה להישאר במסגרת פוסט דוקטורט ואף זכתה במלגת אשכול, מלגת פוסט יוקרתית, אבל הסיכוי שהיא תמשיך גם בשנים הבאות לחכות למשרה תקנית שלא תגיע, מנע ממנה להסכים. לא היה למה לחזור.

כשקיבלה את ההצעה לפוסט בארץ, היתה לאילנה כבר משרה בחוג לפסיכיאטריה באוניברסיטת מישיגן שבאן ארבור. היא היתה אסיסטנט פרופסור ויכלה להגיש בקשות למענקים. היא הפכה לחלק ממחקר אורך, שכשהגיעה לשם היה בשנה ה-38 שלו. מטרת המחקר היתה לעקוב אחרי ילדים של אלכוהוליסטים, במטרה לראות אם לאלכוהוליזם יש השפעה עליהם. המחקר התמקד באבות אלכוהוליסטים, כדי לנטרל את ההשפעה הישירה של אלכוהול במהלך הריון. למחקר הוזמנו גברים שהיה להם תיק במשטרה על נהיגה בשכרות, ומאלה שהסכימו בחרו רק את האלכוהוליסטים. ואז ביקרו בשכונה שבה התגוררו המשתתפים והזמינו משפחות עם מאפיינים דומים לקחת חלק במחקר. ככה הצליחו לגייס משתתפים מאותה שכונה, מאותו מעמד סוציואקונומי ומאותם בתי ספר ועקבו אחריהם. "התפקיד שלי בתוך הסיפור הזה היה לעקוב אחרי דפוסי שינה של ילדים של אלכוהוליסטים מגיל תשע עד שלוש עשרה. זה לא היה פשוט. כשהמחקר התחיל הם אומנם חיו בשכנות, אבל 35 שנה אחרי הם היו מפוזרים ברחבי ארצות הברית. צריך היה לחפש אותם, כדי לתת להם שעונים ביולוגיים ואז אחרי זמן לאסוף אותם. היה מישהו שזה היה התפקיד שלו לנסוע למשפחות האלה לתת שעונים ואז לאסוף אותם".

מחקר השינה שלה הראה שהיו הבדלים בדפוסי שינה של ילדים של אלכוהוליסטים גם אם ההורים השתקמו. הם ישנו חצי שעה עד שעה פחות בלילה בממוצע והלכו לישון מאוחר יותר. היה גם קשר בין מדדי שינה שלהם ובעיות אחרות, כמו בעיות התנהגות בבית ספר. הצלבה של ממצאי מחקר השינה עם נתונים נוספים שנאספו במחקר הראתה גם שהילדים חוו את הבתים שלהם כמקור לסטרס ולכן לא ברור היה אם הם ישנו פחות כי חוו בבית יותר סטרט, או שבגלל הסטרט הם ישנו פחות. אבל ללא ספק היה קשר. במחקר אחר במסגרת הזאת היא מצאה קשר בין מאפייני השינה וגודל של אזורים מסוימים במוח אצל ילדים. "עד היום אני בועטת בעצמי שלא פרסמתי את הממצאים האלה".

במקביל עבדה אילנה מול חוקרת נוספת שעשתה מחקר אורך (שאז היה בן שנה) על דפוסי אימהות של נשים שעברו תקיפה מינית בילדות. "בגלל האמונות הפמיניסטיות שלי וגם בגלל דברים שעניינו אותי קודם, כמו סטרס בינקות, הצעתי להסתכל על השינה של הילדים האלה". בעזרת שאלונים ומדדים נוספים הן הוכיחו שדפוסי השינה של הילדים אמנם מושפעים מהטראומה של האמהות ושיש לזה קשר גם לחוויית הנקשרות (בונדינג) שהיא טובה פחות. הילדים האלה, ככה הן גילו, התעוררו פעמים רבות בלילה, או שנותרו ערים בלילות למשך זמן ארוך וזה העצים קושי ביחסי אמא-ילד.

"תהינו למה לילדים האלה יש קשיי שינה מראש. כדי שתינוקות יוכלו לישון הורים צריכים לדעת להיפרד מהם ולהשאיר אותם להירדם. אמהות עם טראומה מתקשות להיפרד ואז הילדים לא לומדים להירדם בכוחות עצמם. הם מתעוררים בלילה ומתחילים לבכות כי הם צריכים שמישהו יבוא לעזור להם לחזור לישון. מאז אני מנסה עם קולגה שלי במכללה האקדמית להבין יותר לעומק את הקשר בין בונדינג לבין דפוסי שינה של תינוקות".