עריכת דין היא מקצוע חדש יחסית, שההסדרה שלו במזרח התיכון החלה בסוף התקופה העות'מאנית והשתכללה בארץ בתקופת המנדט. ההסדרה כללה תקנות לגבי הכשרה ורישוי של עורכי דין ושל טוענים בבתי הדין השרעיים, פיקוח על העוסקים בעריכת דין ורישום שלהם בפרסום רשמי שנתי של הממשלה. 915 עורכי דין פעלו בארץ-ישראל המנדטורית ערב מלחמת 1948, מתוכם 692 יהודים. כמעט כל האחרים היו פלסטינים, מתוכם 110 עבדו במקצועם באזורים שהפכו למדינת ישראל אחרי 1948. קבוצה זו השתייכה ברובה למעמד עירוני בינוני ובינוני-גבוה וקיימה חיים מקצועיים תוססים שכללו אגודה מקצועית והוצאת כתב עת למשפטים. בעקבות המלחמה והקמת מדינת ישראל רובם נעקרו וגלו. רק 12 עורכי דין פלסטינים נותרו בישראל בתחילת שנות החמישים. אני חוקרת את ההיסטוריה של קבוצה מקצועית קטנה זו יחד עם  המשפטן ד"ר גל אמיר.

אנו מתעניינים בעורכי הדין הפלסטינים משתי סיבות עיקריות. ראשית, מתוקף עיסוקם היו כמה מהם מעורבים בהגנה על זכויות המיעוט הפלסטיני בארץ, בעיקר דרך סִנגוּר על נאשמים ובעתירות לבג"ץ. זאת בתקופה שבה אזרחי ישראל הערבים היו כפופים לממשל צבאי, זכויותיהם (בעיקר חופש התנועה) היו נתונות לפגיעה מתמדת בחסות החוק. היו בהם שנאלצו להיאבק אפילו על מעמדם המשפטי כאזרחים. עם זאת, כוחה של המדינה לא היה מוחלט, נציגיה לא ביטאו עמדות אחידות ולא תמיד פעלו באופן מתואם ומתוך הסכמה. בחינת ההיסטוריה של התקופה דרך פעילותם של עורכי הדין חושפת את האפשרויות לנצל את החוק ואת הפערים בין רשויות המדינה ונציגיה, כדי להרחיב את חופש הפעולה של האזרחים הפלסטינים. דוגמה לכך היא מאבק שניהלו מגדלי זיתים בכפרי הגליל, ובעיקר בכפר אל-ראמה, למכור את יבול השמן שלהם במחיר ריאלי, נגד מאמצי משרד המסחר והתעשייה לאלץ אותם למכור את השמן למפעלים מורשים בודדים, כולם בבעלות יהודים, ובמחירי הפסד. במאבק זה, שכלל גם התנגדות בכוח להחרמת השמן, השתמשו מגדלי הזיתים מאל-ראמה בעתירות לבג"ץ, בגיוס דעת הקהל בעיתונות בעברית ובערבית ובפניות לחברי כנסת ממפ"ם וממ"קי (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) שייצגו את עניינם בשאילתות לממשלה. לאחר מאבק שנמשך כשלוש שנים קבע משרד המסחר והתעשייה מחירים שהותירו בידי המגדלים רווח מסוים. כעבור שנתיים בוטל כליל הפיקוח על מחיר שמן הזית.

"סוגיית השמן", כפי שכונה המאבק הזה בעיתונות התקופה, וכן אירועים נוספים, מלמדים כי המיעוט הערבי בשנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל לא היה מושא פעולה פסיבי של רשויות המדינה, אלא בעל אפשרות ליזום פעולה ובכך להשפיע על גורלו. מנקודת מבט זו מתערערת גם ההבניה של "המדינה" כישות הומוגנית ובעלת כוח בלתי מוגבל. במקום זאת נחשפים אינטרסים שונים של מוסדות המדינה ואף מאבקים ביניהם, מניעים אישיים של בעלי תפקידים לצד מגבלות כוחם, ובריתות שחרגו מן החלוקה ל"יהודים" ו"ערבים". פוליטיקאים, פקידי מדינה, אנשי צבא וכן חלק ניכר מן התקשורת באותה עת נטו להתייחס לחלוקה זו כמובנת מאליה וכחופפת עמדות פוליטיות-לאומיות. ככל שמחקרנו מתקדם, הוא מאפשר להבין באילו נסיבות התערפלה החלוקה הלאומית-הפוליטית הנוקשה והפשטנית.

סיבה שנייה שבגללה אנו מוצאים את הקבוצה המקצועית הזאת מעניינת במיוחד, היא מעורבותה בחיים הציבוריים והפוליטיים בישראל. התחלנו את עבודתנו בחיפוש שמות עורכי הדין ואיתור פרטים ביוגרפיים עליהם. כבר במהלך החיפוש הראשוני התברר לנו כי קצתם היו מועמדים לכנסת ואחד מהם (אמין ג'רג'ורה) אף כיהן כחבר כנסת במפלגה ערבית שהייתה קשורה למפא"י. שניים מהם כיהנו כראשי רשויות מוניציפאליות והיו ביניהם שהיו פעילים בארגונים פוליטיים חוץ-פרלמנטריים. חמישה מתוכם פרסמו ספרי פרוזה, שירה או זכרונות. קצתם פרסמו מאמרי דעה בעיתונות. אחד מהם (חוסני זועבי, סבה של חברת הכנסת חנין זועבי) מונה לקאדי של נצרת ושניים אחרים מונו לשופטים. פעלתנות זו מלמדת על תרומתם של עורכי הדין הפלסטינים להתפתחויות הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות בישראל. בפעילותם המקצועית-המשפטית והציבורית הם השפיעו על תהליכי שינוי שנגעו לא רק לקהילות המקומיות שחיו בהן או למיעוט הערבי בישראל אלא לקהלים רחבים יותר.

דוגמה לכך היא עתירה לבג"ץ שבה היה מעורב עורך הדין החיפאי חנא נקארה ב-1953 ואשר נודע כ"בג"ץ קול העם". הכרעת בג"ץ בעתירה זו היא פסק דין תקדימי המעגן את חופש הביטוי של אזרחי מדינת ישראל עד היום. מדובר בעתירה של שני העיתונים של מק"י, "קול העם" בעברית ו"אל-אִתִחאד" בערבית, נגד סגירתם למשך כמה ימים בהוראת שר הפנים בעקבות ביקורת שפרסמו על אבא אבן. השופט אגרנט ביטל צו הסגירה ובפסק הדין שכתב הפך את חופש הביטוי לזכות חוקתית. נקארה, בעצמו חבר המפלגה הקומוניסטית, ייצג בעתירה את "אל-אִתִחאד", ויחד עם עורכי הדין שייצגו את "קול העם" (וייצנר ולנדוי) היה שותף בהישג האדיר שהגביל את שרירות הלב של המדינה מול זכויות האזרח במדינת ישראל.