מזה שמונה שנים במסגרת קורס "ניהול וישוב סכסוכים מתאוריה למעשה" מזמינה  תמר אריאלי את פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני למען פיוס ושלום הידוע בצבור הישראלי כ"פורום משפחות השכולות" לאחד השיעורים. הקורס עוסק בהיבטים רבים של קונפליקט פוליטי-חברתי – החל ממלחמה, כוח, אסטרטגיה ואינטרסים, ועד משא ומתן, פיוס, צדק ודיאלוג, ומתמקד בחקר מקרים מגוונים – ארה"ב, אירופה, דרום אפריקה, צפון אירלנד וכמובן הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הפורום הינו ארגון שהוקם בשנת 1995 על ידי יצחק פרנקנטל, וכולל יותר משש מאות משפחות שכולות, ישראליות ופלסטיניות. מטרתו המוצהרת היא "לפעול למען הפסקת מעשי האיבה והשגת הסדר מדיני", וכן "להשפיע על הציבור ועל קובעי המדיניות – להעדיף את דרך השלום והדיאלוג על דרך המלחמה והאלימות ולתרום להכרה, הבנה ואמפתיה לבני האדם בשני הצדדים", כפי שנכתב באתר הארגון. פעילותו העיקרית של הפורום היא קיום וניהול מפגשי דיאלוג בבתי ספר, חוגי בית וארגונים שונים.

"המפגש עם הפורום תוכנן ליום רביעי", מספרת תמר. "ביום שני ב-11 בלילה, קיבלתי שני אימיילים. הראשון היה מאב שכול מפורום המשפחות השכולות 'בוחרים בחיים' (ארגון משפחות שכולות המקורב לתנועת "אם תרצו" י.ק.). הוא כתב שהוא שמע שאנחנו מזמינים מחבלים למכללה וזה פוגע בזכר של הבת שלו שנרצחה בפיגוע ולכן הוא מבקש מאיתנו לבטל את המפגש. המכתב נשלח גם לנשיא המכללה. המכתב השני היה מסטודנטית במכללה, ונשא את הכותרת "ביטול מפגש".

"הפונים הליליים האלה טענו כי בקרב הפורום יש חברים פלסטינים  שבני משפחותיהם  נהרגו במהלך פעולות אלימות  נגד חיילי צה"ל או כאשר סייעו למחבלים. הטענות האלה  עוררו בי תחושות מאוד קשות; מחד גיסא חשבתי שאולי יש ממש בטענות, ושכדאי שאשקול אותן, ומאידך גיסא שאלתי את עצמי - ואם כן? ואם חברים בפורום בני משפחה של פלסטינים שנהרגו עקב פעילות אקטיבית נגד המדינה ונגד ישראלים? מה אז? האם אותם בני משפחה, שהצטרפותם לפורום מבטאת התנגדות לפעולה אלימה, פסולים לדיאלוג? זאת שאלה מאוד עמוקה ומשמעותית. אדם שאומר: "בן משפחה שלי נהרג, אבל אני חושב שלאלימות אין תוחלת ושהעתיד שלנו תלוי בדיאלוג", האם יש בעיה מוסרית כלשהי בדיבור עם אותו אדם או חשיפת הסטודנטים אליו? זו הרי המטרה של קבוצת דיאלוג. באירלנד, אנשי ארגון הטרור איי.אר.איי (IRA) היו בין אלו שהובילו את מהלך הדיאלוג לסיום הקונפליקט. 

"בכל מקרה, צלצלתי לנציגה של פורום המשפחות השכולות (איריס מראש פינה, אמא של נמרוד שנהרג במלחמת לבנון), ושאלתי אותה האם יש בני משפחה של מחבלים בארגון, והיא אמרה שאין כאלו. שלחתי מכתב מנומס גם לאב השכול וגם לסטודנטית, שהיא נציגת ארגון "אם תרצו" בקמפוס. לשניהם הסברתי שנציגי הפורום המוזמנים אינם מחבלים, נהפוך הוא, שהם מתנגדים בתוקף לאלימות ומבקשים לקדם דיאלוג. הסברתי למה המפגש הזה חשוב מהבחינה האקדמית ללימודי קונפליקט. הוספתי שאני שמחה לדיאלוג אבל לא מוכנה לקבל תכתיבים בכל מה שקשור לתוכן של הקורסים שלי. לאב השכול הוספתי בקשה להיפגש לשיחה, כדי לתכנן מפגש שלו עם סטודנטים במסגרת הקורס. האב טרם ענה, אני עדיין מקווה שהוא יחזור אלי.

"לקראת האירוע התחלנו לקבל פניות מגופי תקשורת. היו חששות. שמחתי מאוד שהמכללה עמדה מאחורי וקיימה את האירוע על אף המחאה המתגברת. בפייסבוק הופצו שקרים אודות הקורס והפורום, ולפני האירוע נכנסו לכיתה בלי ידיעתנו מתנגדים לקיומו של האירוע, והניחו על כל כסא פניה לסטודנטים לעזוב את האירוע. על הריצפה פוזרו תמונות של נפגעי טרור וחיילים ישראלים שנהרגו. האירוע עצמו אובטח היטב ולשימחתי עבר בשלום.

"לאחר קיום האירוע, שאלה אותי הנציגה של "אם תרצו" בקמפוס (זו ששלחה את המכתב הדורש את ביטול המפגש): תמר, אין לך קוים אדומים? את מי לא היית מזמינה למכללה? ועניתי לה שכן, יש לי קווים אדומים, לא הייתי מזמינה למכללה ארגון או אדם שמטיף לאלימות או לגזענות".

​

תמר מספרת על המטרה לשמה הוזמן הארגון, ומדוע בחרה דווקא בארגון זה:

"בעבר היו ארגונים שעסקו בדיאלוג בין דתיים וחילונים, אבל האינטראקציה שלנו במרחב היום היא כזאת שכל ישיבה במעגל היא שולית לעומת המציאות. בחברה, בצבא, בעסקים, בכלכלה יש מפגש אמיתי של אנשים מסורתיים וחילונים, עד כדי שקונפליקט החילוני –דתי הוא לא משמעותי בעיני מספיק כדי שהוא ידגים היטב את מה שאני רוצה להדגים באתגר הדיאלוג.

"מה שאירוני פה הוא שאני בעצמי טרם השתכנעתי שיש תרומה ממשית למיזמים מאורגנים של קבוצות דיאלוג לפתרון קונפליקטים פוליטיים, בוודאי כאשר הם פועלים ללא רקע של הסכם פוליטי. דווקא בגלל זה אני מזמינה את הפורום לקורס, כדי לשמש כבסיס ללימוד ביקורתי אודות דיאלוג בהקשר של קונפליקט. אין בקורס או בפעילות אמירה אידיאולוגית. הקורס מנתח תהליכי סיום סכסוכים ואיתור אינטרסים משותפים לדו-קיום. כשאני מלמדת על טרור אני לא מזמינה ארגוני טרור, אבל כשאני מדברת על דיאלוג אז אני מזמינה את הפורום. דוגרי? בגלל שהם מוכנים לארגן הדגמה של דיאלוג ישראלי-פלסטיני ללא עלות למכללה. במהלך המפגש מספרים הנציג הישראלי והפלסטיני על נסיבות החיים שלהם, איך הפכו למשפחה שכולה ואיך הגיעו לארגון המקדם דיאלוג. המפגש כולל צפייה בסרט של הפורום, שמתעד איך קבוצת דיאלוג של משפחות שכולות מתגבשת, את הטקטיקות של שבירת חומות ודיסטנס, את מספרת את הסיפור שלך, אני מספרת את הסיפור שלי ואז אני מספרת את הסיפור שלך ואת את שלי, משחקי חברה, קצת יציאות החוצה. הסרט מתעד גם את השיחות בינם לבין עצמם על החוויות שלהם. אנחנו הצופים בעמדת 'זבוב על הקיר' בהתגבשות הקבוצה. הסטודנטים שואלים את הנציגים שאלות, גם אישיות וגם על הסרט ופעילות הארגון, במפגשי דיאלוג עם עובדי בריאות, חינוך, ובאוכלוסייה הרחבה. אני לא עובדת עם הארגון ולא מכירה אותו לעומק. נודע לי לאחרונה שהוא מקיים טקס זיכרון אלטרנטיבי".

​

ולא ידעת על הטקס הזה? לא שמעת על המהומה שנוצרה סביב הטקס שלהם ביום הזיכרון האחרון?

"הייתי בסן-דייגו בשנה שעברה. שמעתי הדים רחוקים. אני לא רוצה להיתמם, הייתי מודעת לכך שהארגון הזה נחשב ארגון שמאל קיצוני מהבחינה של הנכונות להקשיב לכאב של האויב, לעשות פרסוניפיקציה של האויב על הכאב שלו ועל המטרות שלו. הוא לא מקדם דיאלוג בין אויב ש"חזר בתשובה" אלא עם האויב כפי שהוא. לא בטוח שהייתי הולכת לטקס שלהם אבל כדאי לזכור שכשקונפליקטים נפתרים, מתפתח דיאלוג ושיתוף פעולה בין אויבים לשעבר – כך בין גרמניה וצרפת, גרמניה וישראל, בצפון אירלנד ועוד מקרים רבים.

"כשאני חושבת על דיאלוג אני חושבת על צפון אירלנד. הקונפליקט באירלנד היה קונפליקט של עשורים רבים, שהיתה מעורבת בו פעילות טרור. יש להם הסכם מאוד מפורסם – הסכם "יום שישי הטוב". מפגשי הדיאלוג שקדמו להסכם עסקו בעצם הלגיטימציה לדבר עם האויב, על רקע עשורים של שינאה שהיתה גם דתית, וגם פוליטית. הדיאלוג המאורגן שהתקיים לאחר החתימה על ההסכם וידא שההסכם הזה לא יפול כמו כל ההסכמים שלפניו, כי הסכמי שלום חדשים הם מאוד רעועים, משום שאין להם תמיכה חברתית רחבה. באירלנד נשפך הרבה הכסף מהאיחוד האירופי כדי לקיים את מה שהם קוראים לו "מדיניות קשרי קהילה", שזה מפגשי דיאלוג בכל רמות הקהילה. האם הטרור פסק וההסכם יציב בגלל הדיאלוג? אפשר להטיל בזה ספק. ההסכם באירלנד הוא הסכם טוב, הוא לא רק מתווה איפה עובר הגבול, אלא מטפל בהרבה סוגיות של משפט, שיטור, בחירות, וכח פוליטי. זה  הסכם עמוק, הסכם משמעותי. לכן קשה להגיד שהיציבות בצפון אירלנד הושגה בזכות הדיאלוג.

"דיאלוג איננו משא ומתן. על מנת שדיאלוג יהיה אפקטיבי, אדם צריך להרגיש שהקול שלו נשמע והסיפור שלו סופר. לכן הביקורת שלי על הסרט של הפורום היא שהנרטיב העולה ממנו הוא נרטיב פלסטיני מלא בהתייחסות לטענתם על זכותם בארץ, אך נרטיב יהודי חלקי, נרטיב חילוני שמבוסס הרבה על השואה כבסיס הלגיטימציה היהודית בארץ. התנ"ך איננו מוזכר וההיסטוריה היהודית לא מוזכרת. אך אושוויץ איננו ההצדקה של כל המפעל הציוני או של ההתנחלויות. התבססות על אושוויץ מטשטשת את הזכות היהודית ההיסטורית בארץ. לכן בעיני הדיאלוג במסגרת הפורום איננו אפקטיבי עבור ציבורים רבים בישראל, בין השאר הימין והדתיים. מבחינתי זו הזדמנות להראות לסטודנטים את הקושי בקיום מפגש דיאלוג אפקטיבי. כי רצון טוב איננו מספיק – ולא די שנזמין יהודי וערבי, היספני ואמריקאי, לבן ושחור לאותו חדר. זה לא קורה אוטומטית - שמתרחש ביניהם מפגש משמעותי, אלא צריך שיקרו כל מיני דברים שקשורים להבעה המלאה של הסיפור שלהם, הכאב שלהם, והתקוות שלהם".

​

איך הסטודנטים בדרך כלל מגיבים אחרי המפגש הזה?

"אני לא רוצה להפריז, אבל במשך השנים – זה ההיילייט של הקורס. סטודנטים זוכרים את זה שנים אחר כך, והם לומדים הרבה מאוד על הקושי לנהל את הדיאלוג, הקושי הרגשי. מהסטודנטים עולה שהמפגש איננו משנה דעות פוליטיות, אלא מאלץ את המשתתפים לכלול את הרובד האישי והמוסרי בתפיסת עולמם הפוליטית. בניגוד לאסטרטגיה ומשא ומתן שבהם ניהול הקונפליקט הוא רציונלי, הדיאלוג נוגע במקום מאוד רגשי. מה שמאיים על המתנגדים, זה כנראה שהמפגש והשיח מאלץ אותנו לראות את האנושיות של האחר. סבתא רבא שלי נולדה בצפת העתיקה, סבא שלי נולד בעיר העתיקה בירושלים, הם היו יהודים דתיים אבל חיו בין ערבים, דיברו ערבית. אני זוכרת שלא הייתה בהם שנאה; לא לראות ולא להכיר מאפשר לשנוא. גדר ההפרדה מאוד מקלה עלינו לשנוא. אין לזה שום קשר לאיפה כל אחד חושב שצריך לעבור הגבול. אנחנו מתמודדים היום עם מציאות שבה אנחנו רואים באויב משהו לא אנושי. יש על זה הרבה מאוד תיעוד, על כך שצעירים יהודים וערבים מספרים שהם אף פעם לא דיברו. בפועל, המתנחלים לפעמים מכירים הרבה יותר פלסטינים מאתנו. זה עלה במפגש -  סטודנטית הציגה את עצמה כמתנחלת, וטענה שאביה שעובד עם פלסטינים כלל איננו מרגיש ניכור אליהם. הויכוח האידיאולוגי כנראה יימשך, אבל אנחנו מגיעים היום למחוזות של ניכור ושינאה".

​

ואיך הגיבו הסטודנטים הפעם?

"למחרת האירוע קיימנו שיחה בכיתה, והאמת שקצת התפרקתי. אני חושבת שמה שהיה קשה לי ברמה האישית זה ההאשמה שאני מזמינה מחבלים למכללה. אני הייתי מורה בעברי וגידלתי את ששת ילדי בשנים של האינתיפאדה השנייה, כשאוטובוסים התפוצצו, שנים שבהן היה פחד ללכת לשוק, פחד לנסוע, פחד לתת לילד לעלות לאוטובוס. אני איבדתי תלמיד אהוב ויקר, בן יחיד לאמו, שעלה מרוסיה. לימדתי אותו עברית מה-א-ב ועד לבגרות. הוא נהרג בקו 18, באוטובוס שהתפוצץ. קראו לו איליה. וכשהתחלתי לחשוב על כל ההקשר הזה של החיים שלי בצל הטרור, נשברתי מהמחשבה שאפשר לפקפק בנאמנות שלי, שאני כבר לא חלק מהקבוצה, שאני פוגמת בזכר של איליה ושל אותם קרבנות הטרור. היה לי קשה. בכיתי. פעם ראשונה שכך קרה לי במכללה.

"לצערנו החשיפה באמצעי התקשורת ניזונה מהפוסטים של "אם תרצו" בפייסבוק, אשר המשיכו בקו שלהם שהמכללה מזמינה מחבלים. מי שהגיע למכללה לא היה מחבל, לא השנה וגם לא בכל אחת מהשנים הקודמות. להתמודד עם כיסוי שקרי זה דבר מאוד קשה ומערער. אפשר להתווכח, ולערוך דיון אידיאולוגי – מוסרי על האירוע הזה, אני מוכנה לקבל שהארגון שנוי במחלוקת בחברה הישראלית, אבל להתמודד עם שקרים זה אחד הדברים הקשים שאפשר לחוות. מלכתחילה אתה מצטדק, וזו עמדה לא נוחה, וגם לא ראויה ולא מכבדת.

"אני הבנתי על עצמי כמה יותר קל ללמד על קונפליקט מאשר לחוות קונפליקט ולהתנהל בתוכו באופן שקול. אבל אני לא מתחרטת. אני חושבת שהמפגש היה חשוב, ושהעמידה על קיום המפגש היתה חשובה, ואני מאוד מקווה שגם בעתיד אוכל לקיים את המפגש הזה בקורס כי הוא מאוד משמעותי".

​

תמר מספרת על התגובות שקיבלה מהנהלת המכללה, המרצים והסגל המנהלי:

"קיבלתי הרבה תמיכה. ראש החוג שלי, אמיר גולדשטיין ונשיא המכללה ומנכ"ל המכללה לרגע לא נתנו לי להרגיש שעשיתי משהו לא בסדר, שיש משהו באופן קבלת ההחלטות לגבי תכנון המפגש הזה שהוא לא ראוי. למדתי מאילת (שביט , י.ק.) שיש בסיס לגיטימי למחאה מול הפורום כארגון שמאל, שנוי במחלוקת. בטווח הארוך, אני חושבת שהליבון של הסוגיה הזאת, במיוחד על רקע מה שאנחנו רואים שקרה עכשיו באוניברסיטה העברית, הדבר הזה יחדד לכולנו, שאי אפשר להמלט מזה. הרי בתחומים שאנחנו מלמדים תמיד יהיו קולות אחרים. אני יכולה ללמד ארכאולוגיה, ויהיה סטודנט שחושב שהעולם נברא לפני 5000 שנה, אני יכולה ללמד דתות ובכל תחום יש אפשרות לשיח מרובה דעות. זה לא סיבה מספקת בשביל להשתיק את הדברים שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להגיד, כאשר המטרה שלנו היא לעודד חשיבה ביקורתית בכל אחד מהתחומים שלנו. זה שהמכללה מלבנת את הסוגיה הזאת בקרב המרצים, בסך הכל תכין אותם יותר טוב להתמודדויות שעוד צפויות לנו, במיוחד על רקע המתח החברתי והקונפליקטים שיש ברחוב ובמרחב. הם נכנסים אלינו למכללה ואנחנו צריכים להיות מוכנים אליהם. אולי יותר מוכנים ממה שאנחנו עכשיו".

​

תמר מתייחסת לחששות מפגיעה בחופש האקדמי:

"אני לא מתנגדת למחאה. אני חושבת שלקיים מחאה זה לגיטימי. לבקש שיקול דעת, מחשבה שניה על קיום של אירוע במכללה זה זכותם של סטודנטים, של תאים פוליטיים. אבל צריך לשמור על קווים אדומים, של יושר, יושרה ואמת. נראה הדברים שהתמודדנו איתם חרגו מעבר לזה. מחאה שקרית, שטוענת שהוזמנו מחבלים למכללה, אינה לגיטימית בעיני. מחאה שהיתה מתמקדת בעובדות יכולתי לקבל. הייתי אומרת, אוקיי, שמעתי את המחאה, אבל את ההחלטה אני עדיין מקבלת. מחאה זה דבר אחד, ביטול זה דבר אחר".