top of page

עולם המח"ר 10 

0000.jpg

חזרה לדף הבית

חדר עבודה

מבט אינטימי על חדר עבודה של מרצה 

בעריכת יערה גיל-גלזר

Free-Vintage-Illustrations-by-Graphic-Go

זאביק גרינברג

ראש החוג לשירותי אנוש ומרצה בתכנית המוסמך ללימודי גליל 

לזאביק שני חדרי עבודה – אחד במכללה ואחד בביתו שבקיבוץ יפתח, אבל פינת העבודה המרכזית שלו היא שולחן האוכל בבית: "אני אוהב לשבת שם. בבית יש חלונות גדולים ואני יכול לראות את החצר המקיפה את הבית ואת עץ התות הגדול, שהוא  אחת הסיבות לכך שבחרתי  את הבית הזה. השולחן נמצא במרכז הבית ויש תחושה שאני חלק ממה שקורה גם כשאני עובד. אין לי ממש שעות עבודה מסודרות ויוצא שאני עובד גם כשהילדים ואורי בבית. גם כשיש מישהו בבית אני לא נסגר בחדר העבודה. אני מתכנן את סדר היום שלי כך שבשעות האלו אני מתעסק יותר במינהל ובמיילים ופחות במחקר".

הילדים הם משהו שחשוב לי מאוד. אני חושב שמי שעובר תהליך של פירוק משפחה מתעסק הרבה בכל מה שקשור לדברים הברורים מאליהם, למשל המקום של הילדים, הקשר איתם, המקום שלהם במצב החדש. אני חוויתי הרבה לילות ללא שינה והרבה מחשבות על הנושאים האלה. התמונה מלווה אותי מאז שהייתי דיקן הסטודנטים. בתפקיד הדיקן היו לי ימי עבודה מאוד ארוכים, מהבוקר עד הערב או הלילה. את מסגרת התמונה מצאתי באחד ממשרדי המכללה, היו שם תמונות מיושנות של נופים מצוירים. לקחתי את המסגרת ושיבצתי בה את תמונות ילדי. מאז התמונה הזו מלווה אותי בכל חדרי העבודה שלי במכללה. אני מביט בתמונה ויש לי תחושה שאני איתם ושהם איתי. כיף לי להרים את הראש ולראות שהם מחייכים  אלי. אלו תמונות שאני אוהב והולכות איתי כבר כמה שנים מחדר לחדר. אני מניח שבסיום השנה כשאפסיק להיות ראש חוג  התמונה תעלה הביתה ותמצא שם את מקומה, מן הסתם בחדר העבודה.

zevik3_edited.jpg

 תמונות ילדים 

אני ובן זוגי אורי קיבלנו אותם במתנה ממישהי מאוד יקרה לי כשנכנסנו לבית החדש לפני כשמונה שנים –  דובי ודובי. הסיפור היה שנדרשו הרבה הסברים ושכנועים בחנות בכדי לייצר משני זוגות הטרו-נורמטיביים של דובי ודובה את זוג הדובים האלה (כי בחנות נשארו דובה ודובה). השכנועים הצליחו ומאז שקיבלנו אותם הם תלויים על הקיר בפינת האוכל. מי שהגיע עד לפה ולא הבין – מכאן כבר אין לו או לה יותר שאלות.

IMG_5134_edited.jpg

 שניים דובים 

 ציור של צדוק בן דוד 

20190320_120442_HDR-1_edited.jpg

אני מאוד אוהב את תל אביב. לפני כארבע שנים בשיטוט בעיר הגענו לדליקטסן, מוסד של ארוחות בוקר שוות ברחוב יהודה הלוי, מקום שבשבילי הוא זיכרונות, רגעים מיוחדים וטעם. כשיצאנו מהמקום, כמה מטרים משם, ראיתי את התמונה הממוסגרת זרוקה ליד פח אשפה. התמונה לקוחה מתערוכה שנערכה בזמנו במוזאון תל אביב. אני אוהב אותה כי היא עדינה והיא מסמלת משהו מאוד אביבי ישראלי – פריחה בתוך החולות. גם כשקיץ וחם ויבש וגם כשקר וחורף. הפריחה, המצוירת בעדינות שכזו, היא משהו אופטימי. כשאני מביט בתמונה היא גם מעלה זיכרונות ממקום אהוב ומחוויות נעימות. היא מאגדת את כל הזיכרונות האלה ביחד. משהו טוב להביט בו במהלך יום העבודה.

אנחנו אוהבים דברי וינטאג'. בכל פעם שאנחנו בחו"ל אנחנו מחפשים חנויות וינטאג'. את השעון הזה מצאנו בברצלונה בחנות שהייתה מאוד לא מפתה במראה שלה. כשנכנסנו ושאלנו אותם מה הם מוכרים, התפתחה שיחה והמוכר הסביר לנו שהחנות שייכת לעמותה שעוזרת לפליטים ולנתמכים. העמותה אוספת דברי יד שניה מבתים ומוכרת אותם. השעון עלה לנו ממש פרוטות, כמה יורו בודדים. זה היה כל כך זול שקנינו שניים ואחד השארנו בחנות כתרומה לעמותה. השעון הועלה למטוס, תוקן וכיום הוא עובד ומצלצל בכל שעה.

IMG_5135.JPG

 שעון קיר 

 הרצל ורוד זקן 

zevik2.jpg

זה כרטיס של שבוע הגאווה בתל אביב. אני לא הולך למסיבות, כי זה לא מספיק אקדמי (כלומר אני הולך למסיבות הכי פרועות, אבל אל תכתבי), אבל אהבתי את הרעיון שהרצל הוא משלנו. אהבתי את ההיפוך, את ההשאלה, את השימוש בחוזה המדינה ובמה שהוא מייצג ומה עשו מהייצוג שלו. קיימת גישה חינוכית האומרת שאם יש לך איזשהו תפקיד בבית ספר או בכל מוסד, זה נכון שיהיה איזה משהו שיסמל זהות מגדרית ייחודית. זה מאפשר לפתוח שיחה, לדבר, להתלבט, במיוחד במקום העוסק בחינוך, שחלק מאלו שמגיעים אליו עדיין עסוקים  בבירור הזהות המינית שלהם. כשמצאתי את הכרטיס הזה, תליתי אותו בחדר. הוא מבהיר שכאן מותר לדבר גם על נושאים הקשורים בזהות מינית. הייתה תקופה שבה הגיעו סטודנטים שרצו לפתוח את הנושא, לדבר על דברים ולהתלבט. בעיני הכרטיס הזה מסמל שהמרחב הזה פתוח לדיבור, להתחבטות, לשאלות. אגב, אולי לא כולם מודעים לזה, אבל בתל-חי יש קהילה להטב"קית לא קטנה בכלל. יש קבוצה לא קטנה של סטודנטים שמגיעים לתל-חי רחוק מהמשפחה וממי שמכיר אותם/ן וכאן הם מוצאים מרחב נוח ופתוח לבצע תהליכים של בירור זהות מינית ויציאה מהארון. אנחנו לא מאוד מודעים לזה כי אלה תהליכים פרטיים ונסתרים מאתנו המרצים, אבל חשוב שנדע שזה קיים בתל-חי ובמספרים לא קטנים. מי שהיה במסיבות התא הגאה בתל-חי חווה את זה.

IMG-20190320-WA0015.jpg

אני אוהב ליצור. קיבלתי אותה לפני כמה שנים ממישהי שרצתה לזרוק אותה. אמרתי לה אז: "מכונת תפירה לא זורקים" ולקחתי אותה כשאני מתחייב לתפור לה חצאית. לקח לי הרבה זמן ללמוד להפעיל אותה מבחינה טכנית ואז גם למדתי לתפור. צריך לדעת איפה להכניס את החוט, איך לדאוג שלא יסתבך, גם ידע טכני וגם ידע בתפירה. מאז כשיש לי זמן (ואין לי!! אין לי זמן!!) אני תופר. לפעמים לילדים. עכשיו למשל זו עונת התחפושות, חידשתי ריפודים לשתי ספות שלנו, מפות שולחן וכאלה. יש משהו כיפי בליצור יש מאין, לקחת כמה חתיכות בד וליצור מזה משהו שווה. זה סוג של פלא בעיני.

 מכונת תפירה 

 כלבי "בייגלה" 

zevik1.jpg

מזה שש שנים שיש לי את ניקי, כלבת דאקל (בייגלה) בבית. יום אחד טיילנו איתה בשוק הפשפשים ופתאום אישה אחת רצה אלינו, חיבקה ונישקה את הכלבה, הושיטה את היד ובתוכה היו שישה פסלונים קטנים של כלבי דאקל. היא נתנה לנו אותם עטופים בנייר ואמרה – "דקסה, דקסה", שזה השם של הכלבים האלה ברוסית, חיבקה אותה שוב ונעלמה, הכל תוך כמה שניות. אנחנו לא הבנו מה קורה... אפילו לא הצלחנו לשלם לה עליהם. היא פשוט נתנה את הפסלונים ונעלמה. הם איתנו בבית, שלושה מהם נמצאים בסלון ושלושה על שולחן העבודה שלי. השבוע ניקי עברה ניתוח קשה ומסובך. זה היה שבוע קשה לכולנו. נזכרתי באהבה שהאשה הזאת הרעיפה על ניקי שלנו. מי יודע איזה זיכרונות יש לה מכלב או כלבה שהיא גידלה פעם? מה ניקי שלנו העלתה בה שגרם לה לתת לנו את שישיית הכלבים המתוקים האלה? לאלוהים פתרונים...

bottom of page