דנוור בצבעי כתום ואפור

בדנוור השתתפתי בשני כנסים בינלאומיים. הכנס הראשון היה הכנס השנתי של ASOR  (American School of Oriental Research). זוהי יוזמה של ארגון שהוקם ב-1900 ונקרא אז American School of Oriental Study in Palestine  והתנהל מחדר במלון בירושלים. מטרתו הייתה להקל על ארכיאולוגים אמריקאים שהיו חברים בו לערוך חפירות ולפרסם את הממצאים. פעילותו של הארגון הופסקה במהלך מלחמת העולם הראשונה, אך הוא חזר לפעול ב-1919 ויזם את הכנס השנתי במטרה להציג את ממצאי החפירות של בתי הספר האמריקאים במזרח הקרוב. היום זהו כנס ארכיאולוגי חשוב העוסק במרחב הארכיאולוגי של המזרח הקרוב ואגן הים התיכון. נראה היה שכל המי ומי בארכיאולוגיה הישראלית נמצא בדנוור. עברית נשמעה ללא הרף במסדרונות.

במסגרת הכנס התקיים מושב חגיגי לרגל מלאת עשרים שנות חפירה בחורבת עומרית בו הוזמנתי להציג את רפרטואר התכשיטים שהתגלו בחפירות האתר עליו עבדתי בשנים האחרונות. לאחר ההרצאה נערכה ארוחת ערב שם נפגשו ארכיאולוגים שעובדים באתר, מתנדבים שנטלו חלק בחפירה, תורמים ודמויות אחרות הקשורות לעומרית. נכחו שם גם בני הזוג אריק וקרול מאיירס, שמחקריהם בשנות השבעים של המאה העשרים שינו את מחקר בתי הכנסת בגליל, ושקיבלו תעודת הוקרה על פעילותם בחקר הגליל באחד מן הכנסים הבינלאומיים בתל חי.

הכנס השני – הכנס של האגודה לחקר ספרות המקרא (SBL) – היה מדהים בגודלו. הוצגו בו למעלה מעשרת אלפים הרצאות. גם כאן נראה היה שכל מי שחוקר היבט כלשהו במקרא, בדתות המונותאיסטיות, בקוראן ובתלמוד, היה שם. דנוור נצבעה בצבעי הכתום-אפור של תיקי הכנס. בו זמנית נערכו עשרות מושבים מקבילים במרכז כנסים מגלומני ובמלונות המרכזיים בעיר.

במושב על עליה לרגל ומסעות בו נטלתי חלק, הרצתי על מחקר שבו אני עוסקת בהרחבה בשנים האחרונות בנושא העדויות התלמודיות לספרות של עליה לרגל. ההרצאות האחרות במושב עסקו בעליה לרגל בנצרות הקדומה והדיון שבא בעקבותיו בחן את הדמיון והשוני בין תופעות אלו. לאחר הכנס עלינו לרגל לקפיטול של קולורדו והמשכנו בטיול לחלקים הנמוכים של הרי הרוקי המושלגים. כבר בעונה זאת היו כבישים רבים בהרים חסומים.

"תזיז את הכסא"

בויסקונסין, התחנה הבאה, התארחנו בביתו של ידיד נוסף, יוזם המסע כולו – פרופ' דן שוולטר ואשתו דיאן. בביתם חגגנו את חג ההודיה, עם ארוחת חג מסורתית ותרנגול הודו ממולא. רגע לפני ארוחת החג צפינו בהצגת כדורסל מליגת ה-NBA באולם החדש של קבוצת Milwaukee Bucks בניצוחו של היווני יאניס אנדטוקומפו. זה היה שואו צבעוני של פירוטכניקה, אורות וצלילים. אי אפשר היה שלא להתפעם מהאולם בעל מערכות מדרגות נעות שהסיעו במהירות את המוני הצופים (17,000 אישה ואיש) הלוך ושוב. חשבתי על מתקני התיאטרון והאמפיתאטרון של הרומאים, שאחדים מהם הכילו מספר דומה של מקומות ועל הקושי להדחק פנימה והחוצה שהיה מנת חלקם. דן ודיאן לא הסתירו את צערם על כך שהבאקס הפסידו על חודו של סל. אבל למחרת במשחק נוסף, בו כבר צפינו ליד האח הבוערת, הם ניצחו.

משפחת שוולטר חיה בעיירה קטנה בשם רסין לחופה של ימת מישיגן. ודווקא בעיירה המנומנמת הזאת זכינו לראות מבנים אחדים של אחד מענקי האדריכלות של המחצית הראשונה של המאה העשרים, פרנק לויד רייט (שתכנן את מוזיאון גוגנהיים בניו יורק). המבנה הראשון בו ביקרנו היה הבית שתכנן לויד רייט עבור משפחת ג'ונסון, משפחת מיליארדרים שחולשת על מפעלים לייצור חומרי ניקוי והדברה. רסין חייבת כמעט כל מה שיש בה למשפחה זו, בין השאר את הבית המשמש היום כמרכז כנסים ופתוח לציבור הרחב. בתכנון הבית ניכרת בו זמנית גאונותו של רייט, והעובדה שהוא תכנן יצירות אמנות ללא התחשבות בהנדסת אנוש או בהנדסה כלשהי.

לויד רייט תכנן גם כמה מהמפעלים של הג'ונסונים, בין השאר מגדל מחקר ומעבדות - המשמש היום כמוזיאון המנציח את המעבדות מן המחצית הראשונה של המאה העשרים ואת המרכז המנהלי של כל מפעלי החברה. תקצר היריעה מלתאר את המבנים ומוזרויותיהם. במרכז המנהלי קיימת תצוגה של מודלים של המבנים החשובים שתכנן רייט ברחבי ארצות הברית ומחוצה לה.

על גאוניותו של לויד רייט, על אישיותו, חייו ועל הערכים שעליהם השתית את המבנים שלו, נכתב רבות. רק לאחרונה תורגם לעברית ספר שנקרא "נשים" העוסק בחייו מהפרספקטיבה של שלושת נשותיו והמאהבת שלו. יש הטוענים כי רייט היה המודל של אין ראנד לדמות האדריכל בספרה "כמעין המתגבר". עד היום אדריכלים עולים לרגל לבניינים שלו, למרות שרובם סבלו וסובלים מבעיות רבות שהשגורה שבהן היא דליפות מים. מספרים שכאשר חנכה משפחת ג'ונסון את ביתה ברסין, אבי המשפחה שישב בראש השולחן הרגיש גשם מטפטף על ראשו. בנוכחות אורחיו הוא התקשר ללויד רייט, תשובתו של רייט הייתה "תזיז את הכיסא".

מפגש עם סטודנטים וסנאים

חופשת חג ההודיה הייתה רק אתנחתא קלה במסע ההרצאות. מיד בתום חופשת החג הרציתי בכנס של האגודה לארכיאולוגיה במילווקי על תעשיית השיש בעולם הרומי, על יבוא השיש לארץ ועל עדות לכך במקורות התלמודיים. המפגשים של האגודה מתקיימים בקולג' דתי נוצרי, ושם גם התארחנו לארוחת ערב בקפטריה של הסטודנטים. במהלך הארוחה חשבתי שלמרות ההבדלים בגודל ובעושר המתקנים, הקולג'ים האמריקאים הפרטיים מזכירים את המוסד החינוכי של השומר הצעיר בשנים עברו, גם אלה וגם אלה הן פנימיות בהם מנהלים אנשים צעירים את חייהם סביב לימודים, ספורט וחיי חברה.

למחרת  פגשתי את תלמידי כיתת יהדות בקולג' קרתגו. למרות שחלק מהסטודנטים נמנמו, הרוב גילו התעניינות ערה כשדברתי על אגדות וסיפורי נוסעים באגדות חז"ל בשיעור של סינדי, מורה ממוצא איטלקי שהתגיירה. באותו ערב הרצאתי גם בבית הכנסת הרפורמי "בית הלל" בקנושה, שבראשו עומדת רבה. למרות הקור המקפיא בחוץ הגיעו אנשים רבים לשמוע. רוב הקהל היה מבוגר, אבל הרבה סיפרה שבית הכנסת עורך גם פעילויות לצעירים ולילדים.

לאחר יום מלא פעילות החלטנו למחרת להישאר ליד האח בבית. בעד החלון נשקפו משטחי השלג ואנו עקבנו אחרי קבוצת סנאים חרוצה שחיבלה קשות במתקן להאכלת ציפורים שתלתה דיאן בגינה. נותרה עוד הרצאה אחת אחרונה בקולג' קרתגו במחלקה ללימודי דתות ולימודים קלאסיים. בהרצאה נכחו תלמידים, ראשי תכניות, מרצים ודקן הפקולטה. מההרצאה המשכנו לארוחת ערב שם שוחחתי עם מרצה ממוצא תורכי המלמד בקרתגו לימודי איסלאם במחלקה ללימודי דתות. הוא נשוי לאשה אלבנית, וחי מזה שתים עשרה שנה בארצות הברית. עם תום לימודיו לדוקטורט, קיבל משרה בקרתגו וזכה בגרין קארד.  

רגע לפני סיום הביקור ארגן דן ארוחת צהרים עם תלמידים שחלקם חפרו בעומרית. תהיתי מה הביא אותם לישראל. מסתבר שהמניע הדתי-נוצרי עדיין משמעותי וכך גם אישיותו הסוחפת של דן. לארי, אחד הסטודנטים שחפר בעומרית מספר עונות והתארח אצלנו לארוחת שבת, סיפר לנו על חייו היום. הוא חייל בצבא האמריקאי ועושה עדיין את התואר הראשון שלו. הוא רק בן 23  וכבר נשוי ואב לשלושה ילדים ולפניו שירות של שנה וחצי באפגניסטן.  

חודש חלף ביעף. פגשנו את ארצות הברית כמבקרים לרגע, אך לא כתיירים. המארחים שלנו בכל אחת מן התחנות יצאו מגדרם כדי להנעים את שהותנו. נקשרו קשרים ונטמנו זרעים לשיתופי פעולה אקדמיים עתידיים. וזה אולי מה שהפחית את עוצמתה של ההפתעה הלא נעימה שציפתה לנו בשדה התעופה. המטוס בו היינו אמורים לטוס משיקגו לאנגליה נפגע על ידי ברק, והטיסה שלנו נדחתה ב-24 שעות. אבל מה היא יממה מול כל חוויות המסע שצברנו.