שתי ההחלטות - להזמין את תאמר נפאר להופיע בחלון החברתי, ולבטל את ההופעה – הסעירו את מערכות היחסים בתוך המכללה ופגעו בקבוצה גדולה של סטודנטיות/ים שציפתה לבואו. בין אם הייתה זאת סערה קצרת טווח ובין אם לאו, אני רואה חשיבות מרבית בדיון במשמעויות ובהשלכות של שתי ההחלטות הללו, שכן הוא נוגע באופן ישיר באופיו של המרחב אותו המכללה מבקשת ליצור ושעליו היא מבקשת לשמור.

אני מציעה לבחון כל אחת משתי ההחלטות האלה לאור המחויבות המוצהרת של תל-חי לרב-תרבותיות, כפי שזו באה לידי ביטוי בחזון הרב-תרבותי של המכללה ובפעילות השוטפת של אגודת הסטודנטיות והסטודנטים. ההחלטה לבטל את ההופעה של תאמר נפאר בתל-חי עוררה שיח ציבורי שבמסגרתו נטען, כי במעשה זה מצטרפת תל חי להשתקה ולהדרה של יוצרות/ים ערביות/ים ולפגיעה במקורות הפרנסה שלהן/ם ונכנעת לנסיונות הגוברים והולכים בחברה הישראלית לקעקע את חופש הביטוי והיצירה. אלה הן ללא ספק טענות כבדות משקל. עם זאת, בדברים הבאים אני מבקשת להתמקד רק בשאלה האם בהזמנה של תאמר נפאר להופיע בתל-חי ובביטול ההזמנה, פרעה תל-חי את צ'ק הרב-תרבותיות עליו היא חתומה.

התשובה לשאלה הזאת תלויה במידה רבה במשמעות המושג "רב-תרבותיות", וזו כידוע חמקמקה. במקום להגדיר את המושג, אני מציעה לעגן אותו מחדש בהקשר ההיסטורי ממנו הוא צמח. הקריאה לרב-תרבותיות צמחה בשנות השבעים של המאה ה- 20 במדינות "מערביות" שונות בעקבות גלי ההגירה הגלובלית ותהליכי שינוי פנים-מדינתיים, וכתגובה ביקורתית לנסיון לבסס את הלאומיות כמקור בלעדי לזהות קולקטיבית משותפת תוך שחיקה של זהויות דתיות ואתניות. בבסיס הקריאה לרב-תרבותיות מונחת ההבנה כי השונות התרבותית המאפיינת חברות עכשוויות מוסווית על ידי יחסי כוח חברתיים וכלכליים שמאפשרים לקבוצות הדומיננטיות לדחוק לשוליים קבוצות אחרות. לנוכח הבנה זאת תורגמה הקריאה לרב-תרבותיות לשלוש תביעות עיקריות: 1) הכרה בשונות של קבוצות חברתיות וביחסי הכוח ביניהן; 2) כבוד הדדי בין קבוצות ותרבויות שונות; 3) שינוי בדפוסי הייצוג וההכלה של קבוצות מוחלשות ומודרות. רב-תרבותיות, אם כן, צמחה כפרויקט פוליטי שמטרתו עיצוב מחדש של מקומן של קבוצות מוחלשות בחברה וכינון שיח שוויוני בינן לבין קבוצות דומיננטיות.

העמדה הרב-תרבותית, בהיותה קריאת תיגר על כוחן ומעמדן של תרבויות דומיננטיות ובפרט על יכולתן לכונן עצמן כאוניברסליות ו/או ראויות יותר, היא מלכתחילה עמדה פוליטית. בה בעת, נסיונות להציג את הרב-תרבותי כמנותק מהפוליטי ולסמן גבול בין הרב-תרבותי לפוליטי, כרוכים בהכרח בהסוואה של יחסי כוח חברתיים - פריבליגיה השמורה לקבוצות חברתיות דומיננטיות. על כן גם נסיונות אלה הם מלכתחילה פוליטיים. במובן זה, מחויבות לרב-תרבותיות של מי שממוקמות/ים בעמדות דומיננטיות מחייבת אותן/ם להכרה מתמדת ביכולת הפוליטית שלהן/ם לעצב את גבולות השיח הלגיטימי ולנקיטת זהירות וצניעות מרביות בעת השימוש ביכולת הזאת, בפרט בסביבה קונפליקטואלית.

בהודעת הביטול של ההופעה של תאמר נפאר  מטעם אגודת הסטודנטיות והסטודנטים של המכללה נכתב, כי המטרה הייתה "לקיים אירוע חברתי ורב-תרבותי, מגבש ומאחד, המיועד לכלל הסטודנטים והסטודנטיות מכל הדתות והמגזרים, ולא אירוע פוליטי", אך משהובן שההופעה של תאמר נפאר "עלולה להפוך את האירוע החברתי לאירוע פוליטי, שצפוי להיות תוסס ולייצר תגובות אלימות בקמפוס" הוחלט לבטל את ההופעה. מנוסח ההודעה עולה שהן ההחלטה להזמין את תאמר נפאר לתל-חי והן ההחלטה לבטל את ההופעה מבוססות על נסיון לנתק את הרב-תרבותי מהפוליטי. ההחלטה להזמין את תאמר נפאר נבעה אמנם מרצון לתת ביטוי לגיוון התרבותי שמאפיין את תל-חי, אך הקביעה מראש שהאירוע יהיה רב-תרבותי אך לא פוליטי מצביעה על כך שהמחויבות לרב-תרבותיות היא מחויבות על תנאי. קל וחומר, ההחלטה לבטל את ההופעה, שהתקבלה משרק עלה החשש שמא יופר התנאי שהרב-תרבותי יהיה א-פוליטי. יתרה מזאת, המיסגור של שתי ההחלטות כא-פוליטיות מצביע על חוסר ההכרה ביחסי הכוח החברתיים שהובילו לקבלתן תוך שהוא תורם להמשך הסוואתם. לנוכח הבנות אלה, אני סבורה שבשתי ההחלטות הנ"ל הופרה מחויבותה המוצהרת של תל-חי לרב-תרבותיות.

הבחירה להזמין את תאמר נפאר להופעה בתל-חי הייתה בעיניי ראויה במיוחד. מלבד היותו של נפאר הראפר הערבי הראשון ואחד הפופולריים ביניהם, הוא אמן מחאה משובח המשמיע בשיריו ביקורת חשובה, אף כי שנויה במחלוקת, על האלימות, הפטריארכליות והמצוקה הכלכלית הן בחברה הערבית והן בחברה הישראלית כולה. בשנים האחרונות נעשו נסיונות חוזרים ונשנים להשתיק את נפאר ולהפכו לאמן לא לגיטימי. במסגרת נסיונות אלה לעתים קרובות מצוטטים חלקים מהשיר "מיהו טרוריסט" כעדות חותכת לתמיכתו לכאורה של נפאר בטרור. בעוד שלדעתי הפרשנות הזאת (שלרוב אינה מוצגת כפרשנות) חוטאת לעמדה המורכבת יותר שמובעת בשיר ביחס למעגל האלימות שמייצר הכיבוש, היא מחדדת את העובדה שנפאר הוא אמן פוליטי שמעורר סביבו שיח פוליטי חשוב.  על הרקע הידוע הזה, ההחלטות להזמינו לאירוע שהוגדר מראש כרב-תרבותי אך לא פוליטי, ולאחר מכן לבטל את ההופעה מהחשש שמא יהפוך האירוע לפוליטי, תמוהות עוד יותר.

במקום לצמצם מראש את המחויבות שלנו לרב-תרבותיות ולהחיל על השיח הפנים-מכללתי צנזורה עצמית, כפי שאני חוששת שאירע במקרה של תאמר נפאר, אני מציעה שנפעל ביתר שאת ליצירת מרחב בטוח בו מתרחש מפגש משמעותי של חברות/ים מקבוצות שונות. במילותיו של נפאר, המחויבות שלקחנו על עצמנו היא "ליצור שפה דו-לאומית (רב-תרבותית) רחבה שיש בה מקום לכולנו".