עולם המח"ר 12
חזרה לדף הבית
דרכים עקלקלות
מרצות ומרצים מספרים על דרכם המקצועית
בעריכת רות פרסר
נרטיב אישי ומקצועי בזמן קורונה
תמר הגר מראיינת את עצמה על הבידוד, על סוף העולם, על הוראה ועל החלום לכתוב גם כשהעולם מתפרק.
חושך, כולם ישנים. אני יושבת בסלון ומסתכלת דרך דלת המרפסת בריבוע האור של הבניין הגבוה, תלוי בשמים השחורים של הלילה. זה פחות או יותר מה שאני רואה בשבוע האחרון – ריבועי שמיים, צמרות עצים ומרפסות שכנים. אם אני מתאמצת אני יכולה לתפוס במעומעם גם פנים של דירות, בדרך כלל את הסלון. כשאני נחנקת ומחליטה לצאת אל המרפסת אני רואה במרחק כמה גורדי שחקים, שורה של בתי דירות, את בית הכנסת ואת הפיקוסים אדירי הממדים בקצה הרחוב. אם הייתי יורדת לרחוב, הייתי רואה מתחת לצמרות את בית הספר היסודי, בו למדו הבנות שלי. עכשיו זמן קורונה ובית הספר סגור.
רציתי לראיין את דר' עפרה וולטר, רציתי לראיין את פרופ' מולי להד. אפילו קבעתי איתם פגישות לשעה וחצי של שיחה על הנרטיב המקצועי שלהם. אני אוהבת את השיחות האלה עם חברי הסגל מאוד. זאת הזדמנות לא מצויה להכיר לעומק בלי לפלוש ממש לחיים, אנשים שאיתם אני עובדת במשך שנים. עד עכשיו כל חבר/ת סגל איתה דיברתי סיפר/ה לי סיפור מעניין על ההתגלגלות שלה באקדמיה. מרצים של מכללות אולי מפרסמים פחות ממרצים באוניברסיטאות, אבל החיים שלהם הרבה יותר מפותלים, מורכבים ומעניינים. הם לא שעטו קדימה אל קריירה אקדמית מפוארת במוסד עלית. עבור רובם מחקר או הוראה באקדמיה לא היו תוכנית חיים או פנטזיה. רובם מצאו את עצמן יום אחד צועדים בהיסוס ואחר כך בביטחון במסלול הזה, והם מספרים בחדווה מה הם חוקרים עכשיו. אז חיכיתי לפגישות עם עפרה ומולי שנקבעו ובוטלו ושוב נקבעו, אבל אז הודיעו שסוגרים את בתי הספר, את האוניברסיטאות ואת המכללות ועוברים ללמידה מרחוק.
יכולתי לראיין אותם בזום (העולם עכשיו מתנהל בזום. מי שירוויח מהקורונה זה קודם כל החברה שזום ברשותה). היינו יושבים עם כוס קפה כל אחד בחדר שלו או שלה והייתי שואלת את מולי ו/או את עפרה מה הנרטיב המקצועי שלהם והם היו עונים, אולי אפילו באריכות... אבל זה לא היה אותו דבר. איכות התמונה, ההפסקות והניתוקים, ותמיד הסיכוי שכשתשאל השאלה הכי חשובה הם או אני נעלם אל תוך דקות של ניסיונות לחדש את התקשורת. זה לא בדיוק הדרך המתאימה לייצר תהליך במסגרתו המספרת זוכה לתובנות, גם אם זמניות וחלקיות על עצמה. בבית מול המחשב הבנתי שיש לי התנגדות עקרונית לראיין את מולי ועפרה בזום. אני אראיין אותם כשהקורונה תירגע, עוד כמה חודשים, או שנים או...
אז מה כן?
ניר בקר כתב לי שדווקא בימי קורונה העיתון חשוב מאי פעם. חשבתי שהוא צודק. כל פיסת שגרה עכשיו, לפחות עבורי, מייצרת תחושה של נינוחות רגעית. אז החלטתי לא לוותר על ראיון. הראיון ההולם ימים של בדוד וניתוק, ככה חשבתי, הוא ראיון עצמי.
אז אני יושבת בסלון בחושך, מול רבוע האור של הבניין ממולי, כדי לראיין את עצמי. זה הזמן היחיד ששורר כאן שקט כי בזמן קורונה, כולם בבית, וצפוף. הבנות שלי לא נחשבות לחיוניות בשעת משבר והן נשלחו הביתה מהצבא. הן בין כה וכה רגע לפני שחרור. אז אנחנו, אני, בן זוגי ושתי צעירות בנות 20, סגורים כרגע בדירה עירונית בלב תל אביב. בימים האלה כל דירה גם כשיש לה מרפסת וגורדי שחקים בחלון הופכת לבית כלא.
אחת מבנותי רואה מדי יום פרק או יותר של הסדרה פאודה, וכשאני צונחת לידה חסרת כוח אחרי עוד שיחה/שעור בזום, אני תוהה בקול רם איך החיים מעבר למחסום הפכו בכזאת קלות לסדרת אקשן מלאת טסטוסטרון שבה גברים אלימים מכים ללא רחמים אלה את אלה, וכל מרקם החיים סביבם נותר סמוי מעין. כאילו אין שם בני אדם שמנסים לשרוד מציאות יומיומית של כיבוש. זה מה שנשאר לכם בסוף בזיכרון, אמרתי לבתי כמה פעמים בטרוניה, ונזכרתי שהיא ואחותה אמרו לי כבר בעבר: אמא די להרוס לנו את הסרט/הסדרה. היא הסתכלה עלי בחיוך, היא כבר בת 20. היא פחות כועסת כשאני מתלוננת. אני יודעת אמא שזה מיליטריסטי ושוביניסטי, היא אמרה, אבל זה כיף לראות את זה.
כשלא רואים בבית פאודה, רואים חדשות. מדפדפים בין התחנות, בין קריינים ופרשנים שמנבאים לנו אפוקליפסה ומנסים להבין איזו הגדרה חדשה של אסון גלובלי הם מספקים היום. השאלה הכי נפוצה בבית שלנו היא: כמה מתו אתמול? וכמה מתו באיטליה? אחרי שהוכרז שסין התגברה על הקורונה ורק מעט אנשים נדבקים והחנויות של אייפל נפתחו שוב, אנחנו מחכים שאיטליה תתגבר בתקווה הולכת ופוחתת. איטליה הפכה למודל לכישלון להתמודד עם הווירוס, איטליה היא הסיוט שלנו עם כ-700-800 מתים ביום. הנפנוף בסיפורה העגום של איטליה והתביעה לא להתקהל, לא לגעת, לא להתחבק ולהתנשק, הפכו כל אינטראקציה אנושית לרעילה בפוטנציה.
מורי דרך לימי קורונה
אבל אחרי כמה ימים של הסתגרות בבית והליכה לסופר בחשדנות גוברת כלפי המוכרים והקונים האחרים ותוך זהירות די קומית מלגעת במשטחים (כל העניין הזה של קניות הוא מגע במשטחים, לא?), החלטתי שאני עושה סבוב בחוץ. מצאתי את עצמי הולכת לים. הרגשתי שאני חייבת לראות אפילו לרגע אופק בלי גבולות של בניינים. הלכתי מהר בשדרות בן גוריון עוקפת אנשים, נזהרת לא להיות קרובה מדי. בורחת מכל צל של התקהלות. זה היה לא קל כי בחוץ הסתובבו לא מעט אנשים צעירים, וכמה אנשים מבוגרים עם מסכות וכפפות פלסטיק. כפפות בצבע תכלת היו זרוקות על המדרכה, כמו מטריות שבורות אחרי יום של סופה.
כשעמדתי במרומי כיכר אתרים האפורה והמתפוררת יחד עם הצעירים שהתקהלו שם למרות ההוראות, רובם עם כלבים, או תלבושת ריצה, יכולתי לראות ים תכול ואינסופי כמו תמיד. זאת היתה שעת שקיעה והשמש זהרה בזהב. עמדתי והסתכלתי וחשבתי שהשמש לא יודעת שאנחנו בני האדם משמידים את עצמנו בהדרגה במלחמות, בשרפות, בשיטפונות, ברוחות ו.. במגפות. חשבתי גם שאולי, אנחנו הולכים באוויר רווי וירוסים שנספגים בתוכנו, והופכים לרעילים, אולי זה רגע לפני ההשמדה ההמונית, היוניסייד.
את עבודת הדוקטורט שלי בשנות ה-90 של המאה ה-20 כתבתי על תרחישים בדיוניים של סוף העולם בדיון על הנשק הגרעיני. בחנתי סיפורים על השמדת כדור הארץ שנכתבו בין שנות ה-40 ועד סוף שנות ה-80. בדקתי את השיח בין אנשי מדע, אנשי צבא, פוליטיקאים, חוקרים של מדעי המדינה, קובעי מדיניות ואנשי ציבור בארצות הברית ובאנגליה. הטענה שלי היתה ועודנה שלספרות יש תפקיד חשוב באופן בו נבנה השיח התרבותי המורכב הזה. כדי להבהיר את המשמעות של הכוח הגרעיני לקובעי מדיניות, נאלצו המדענים לעזוב את הנוסחאות והטרמינולוגיה המקצועית, ולהציג תרחישים בדיוניים שהספרות, בעיקר ספרות המדע הבדיוני, יצרה לאורך השנים. מדענים גם דיווחו שספרי מדע בדיוני השפיעו על המחקרים שלהם. לכן לספרות ולקולנוע היתה אז תרומה משמעותית ליצירת רפרטואר של מרכיבי מציאות, שאפשר למדענים, פוליטיקאים ואנשי צבא לתקשר.
כך גם לגבינו, כשאנחנו חושבים על מגפת הקורונה אנחנו נזכרים כמעט אוטומטית בסרטים שראינו ובספרים שקראנו על שואות אקלימיות, גרעיניות, ביולוגיות וכימיות (סוף העולם בא בהרבה צבעים), כי הם מספקים לכאורה תרחישים שמאפשרים לנו לדמיין איך זה אולי יראה. על הכוח שהוענק לתרחישים בדיוניים בשיח הפוליטי מעיד למשל הסיפור הבא: הסרט On the Beach , הוא עיבוד של ספר שכתב נוויל שוט, שהופץ בבתי הקולנוע בארצות הברית בסוף שנות ה-50, ועסק בימיהם האחרונים של תושבי מלבורן שבאוסטרליה. הסרט מתאר את התמודדותם עם מותם הקרב לאחר שמלחמת עולם שלישית השמידה את חצי הכדור הצפוני וזרמי הרוחות נשאו קרינה רדיואקטיבית אל חצי הכדור הדרומי ועומדים לכלות את בני האדם האחרונים על פני כדור הארץ. גרגורי פק ואווה גארדנר ככבו בסרט הזה שהפך לשובר קופות, בין השאר כי בצילו של המוות הקרב התפתח ביניהם סיפור אהבה (שלא היה בספר). בבית הנבחרים האמריקאי לא אהבו את ההתלהבות בה התקבל הסרט. הם חששו שהוא יעודד התנגדות למרוץ החימוש, ולכן מנעו את הקרנתו במשך כמה חודשים.
מול הים הדימוי הזה של קרינה רדיואקטיבית שמתפשטת מהאופק הבליח פתאום ולא יכולתי להתנגד יותר לתחושת הדז'ה וו. כל תיאורי סוף העולם שהופיעו בספרות הבדיון האפוקליפטית שקראתי ושקפו את הפחד ממלחמה גרעינית כוללת בעתיד, התייצבו בעיני רוחי בשורה ארוכה, כמו מורי דרך תרבותיים וחמורים לימי הקורונה.
אני די בטוחה שבאחד מהספרים קראתי על וירוס שהרג את כולם בהדרגה; על ממשלה שמנטרת את התושבים ומענישה את מי שאומר את המילים הלא נכונות, כמו שקרה ללוסי אהריש, שהובילה בכישרון הפגנה וירטואלית נגד המהלכים של ראש ממשלת המעבר ביבי נתניהו. קראתי איפשהו גם על סגר בבתים, על רחובות שוממים ועל בתי מלון שמוסבים למחנות מעצר, שם שוכנו ה-outcasts. פגשתי בספרים סוגים שונים של outcasts. אנג'לה קרטר כתבה בספרה Heroes and Villains על קסטת הפרופסורים, שהשואה הגלובלית השכיחה מהם את המשמעות של המאמרים והספרים שכתבו הדורות הקודמים, ועכשיו הם סגורים במחנות מוקפים גדרות תיל עליהם שומרים אנשי צבא. אלה מגינים עליהם לכאורה מהאיומים שבחוץ, אבל בעצם מונעים מהם לצאת. החיילים, השוטרים והשומרים הממוגנים היטב, שעומדים ליד דלתות מלון דן פנורמה ומונעים מחולי קורונה מאובחנים ששוכנו בו מלצאת אל חוף הים הסמוך, השתלבו בדמיוני עם החיילים השומרים על האינטלקטואלים של קרטר. גם החשש מפני אלימות החולים שינסו להשתחרר מהכלא שנכפה עליהם, יאבקו בשומרים, יפרצו החוצה, ידביקו את כולם ויביאו להשמדתם של תושבי תל אביב, ישראל, העולם, לא היה זר לי. במובן מסוים הרגשתי שאני מהלכת בעולם מוכר שמהדהד נבואות אפוקליפטיות של הרבה סופרים. כשהגעתי הביתה ראיתי את הסרטון של ביל גייטס מ-2015 שבו הוא מתריע על אפשרות של מגיפה בסדר גודל של השפעת הספרדית שתהרוג מיליונים בזמן קצר יחסית, הרבה יותר קצר ממיליוני החללים שהיא הפילה ב-1918. והנה חמש שנים לאחר הנאום שלו, נאום שמהדהד כבר שנים בספרות המדע הבדיוני, הסיוט קורם עור וגידים!
הסתכלתי על ערימת הספרים מעבודת הדוקטורט בעוינות וסקרנות. אני יכולה להתחיל לקרוא מחדש. פתאום אחרי 23 שנים הם הפכו שוב לרלבנטיים. אני זוכרת שמתישהו במהלך מלחמת המפרץ בתחילת שנות ה-90 המנחה שלי, פרופ' בריאן מקהייל, אמר לקולגות שלנו במסדרונות המחלקה לספרות באוניברסיטת תל אביב להימנע מלדבר איתי כי אני יודעת יותר מדי. עכשיו התבוננתי על הידע הזה מוטל על הרצפה בבלגן, זכר לפרויקט סידור הספרייה שהתחלנו כדי להעביר את זמן הסגר ונטשנו באמצע.
חדר משלך בזמנים של קורונה
פגשתי את מבוכת הקורונה גם בקורס שאני מלמדת בסמסטר הזה, שעור כתיבה שנקרא האישי הוא הפוליטי: כתיבה ככלי לאקטיביזם מגדרי. במהלך הקורס הסטודנטיות קוראות אוטוביוגרפיות קצרות שכתבו נשים פמיניסטיות ומציגות בתגובה תובנות תיאורטיות וסיפורים אישיים שעלו תוך קריאת הטקסטים האלה. מדי שנה הקבוצה הזאת הופכת במידה רבה לקבוצה להעלאת מודעות ולפעמים היא יוזמת פעולה בקמפוס. בשבוע הראשון של הלימודים היתה כבר קורונה והלימודים עברו לזום. ביומיים שבהם התאמתי את השיעור -- המבוסס על קבוצת דיון לפורמט וירטואלי, הטקסטים שהנחתי במודל קבלו צבע אחר ומבלבל.
היו שם טקסטים שעוסקים במשטור הגוף, בצורך בחדר משלך כדי לכתוב, בתפקיד של כתיבה אוטוביוגרפית, בחיים כבת לקבוצת מעוט, ביחסי כוח בין אם לבת, בחייה של עובדת בשכר מינימום וכל הנושאים האלה קבלו זווית חדשה במציאות שהקיפה אותי. מה קורה לחדר שלך, בהנחה שיש לך כזה, כשאת תקועה עם עוד בני משפחה או חברות בבידוד? איזה יחסים יש לך עם הגוף שלך בימים של פגיעות פיזית מול מחלה וכשאת אוכלת כדי לברוח, מתעמלת מול זום, ולא טורחת לצאת מהטרנינג? מה קורה לסיפור חייך כשכל הזמן נשמעים איומים שחוזים את קיצם, אולי בקרוב? איזה יחסים צומחים בין אמהות לבנות במציאות של סגר? איך את מתמודדת עם אובדן של פרנסה אחרי שסגרו את המסעדה בה עבדת כמלצרית? תוך כדי דפדוף בטקסטים האלה תהיתי האם כמרצה אני אמורה להסב את תשומת ליבן של הסטודנטיות שלי למציאות החדשה ולהזמין אותן להגיב מתוך הפרספקטיבה של הקורונה, או שעלי להניח להן לשכוח לברוח, ולדבר על מה שבדרך כלל מעסיק אותן? ואולי בכלל צריך להסתכל על טקסטים אחרים שעוסקים במגיפה ובדרך בה היא משפיעה על חיים של נשים? העליתי אחד כזה למודל - "קולות דיבור" של סופרת המדע הבדיוני הפמיניסטית אוקטביה באטלר. חשבתי שאחרי שאפגוש אותן ואחרי שאקרא את הטקסטים הראשונים שכתבו, אחליט.
ספרות היא כלי של חיים עבורי. גם לי, ולא רק למדעני הגרעין, היא עוזרת להתמודד עם תהיות קיומיות ולדמיין תרחישים, גם סיוטיים. כתבתי רומן תיעודי שלם על אימהות שרצחו את הילדים שלהן במאה ה-19 אחרי שילדתי את בנותיי; כתבתי אוטוביוגרפיות קצרות על האמהות שלי ועל צמתים של קושי בתוך התפקיד המורכב הזה; ספרתי סיפורים על אקטיביזם באקדמיה ועל ההוראה שלי כמרצה פמיניסטית ביקורתית בישראל, שמנסה להבין את המציאות החברתית שבתוכה היא פועלת. ספרות מאפשרת לי לפענח, לנתח, לתעד, ולספר את העולם סביבי, עם או בלי קורונה.
ולכן, כשהבנתי שהולכים להסתגר בבית, הרגשתי שמחה קטנה על כך שאולי אוכל להסתגר בחדר משלי כדי לחזור לכתוב על מרי ריאן. מרי קבצה נדבות עם אמא שלה בפינת הרחוב בפותני הית' לונדון כשג'וליה מרגרט קמרון (1815-1879) הבחינה בה לראשונה. היא לקחה אותה הביתה, הפכה אותה למשרתת שלה, וכשהתחילה לצלם, גם למודלית ולעוזרת. ואז כמו באגדות, מרי פגשה נסיך, פקיד רם דרג בקולוניה הבריטית בהודו, הנרי סטידמן קוטון שמו, נשאה לו, עברה לגור ב-1867 בבנגל, וגידלה שם את שני ילדיה. לאחר שביתה השלישית מתה יום לאחר שנולדה, היא חזרה לאנגליה ב-1874 כדי ללדת את בנה הרביעי. מאז לא הרבתה לפגוש את בעלה שנותר בהודו עד תחילת המאה ה-20. עם חזרתו הפך הנרי לחבר פרלמנט ואביר, והיא, הקבצנית האירית הפכה לליידי. על אף הסיפור הפנטסטי כל מה שנותר מחייה של מרי אלה גרסאות סותרות של בני התקופה. היא עצמה מעולם לא התייחסה למה שספרו עליה. אז אני נכנסת בזהירות לתוך החלל שהיא הותירה כדי לנסות לשחזר מה שניתן מתוך הפרטים הבלתי מספקים. זה לא באמת שחזור, אלה יותר שאלות, ותהיות, ודרכי התמודדות עקלקלות שלי כהיסטוריונית עם הפערים האלה, כי איך בעצם אפשר לדעת מהם חייה של אשה במאה ה-19 או אפילו היום?
התקווה להמשיך לכתוב את הספור הזה התפוגגה. החלום על פינה שקטה בבית התפרק לתוך מאמצי ההוראה מרחוק, הפגישות האינסופיות בזום, הצורך להיות עם בן זוגי ובנותיי, והרצון לעשות סדר, כדי לשלוט לפחות במרחב הביתי, ולהקטין קצת את אי הוודאות. אנו פולשים זה למרחב של זו בנסיון לייצר שגרה. אין חדר משלך בזמנים של קורונה.
גם הסטודנטים פולשים למרחב הביתי. אני מסדרת כל פעם את החדר שבו בחרתי לתת את השיעור, מכסה את המיטה, מארגנת את הבגדים בערמה, נזכרת באמא שלי מארגנת את הבית בתחושת בהילות לפני שמגיעים אורחים. ניסיתי להשתמש בפונקציית הרקע בזום וגיליתי שהראש שלי צף על פני התמונה שבחרתי, כאלו הפכתי למין יצור חללי. זה יותר מדי בשבילי גם במציאות וירטואלית. אבל הפלישה ההדדית – גם אני מבקרת בחדרים או בחצרות של הבתים שלהם, רואה אותם בפיג'מה, זוכה להכיר את חיות המחמד שלהם – לא מייצרת אינטימיות, אפילו לא מחויבות לנוכחות מתמשכת. על המסך מופיעים רק הפנים של סטודנטים וסטודנטיות שבוחרות להפעיל את המצלמה וגם אלה נעלמים לפתע וחוזרים ומופיעים במקום אחר על המסך, כך שקשה לעקוב אחר הפרצופים. כל ניסיון לדיון מתפרק לרפליקות שבורות, לפעמים מקוטעות, בלי רצף שמייצרת שיחה חיה. חלק מהמסכים נותרים שחורים כל המפגש, עליהם מופיעים רק שמות עם סימון של רמקול מושתק. יש שם מישהו בכלל? כשכתבתי לאחד הסטודנטים בניסיון לברר למה הוא לא ענה לכמה פניות שלי למסך השחור שלו, הוא הסביר שהוא בדיוק בישל ולכן לא שמע אותי. מול הסטודנטים שחלקם הותירו את שמם על המסך והלכו לבצע מטלות אחרות, הפנים שלי שם קבוע ואני מתקשה לא לבקר את עצמי: יכולתי להסתרק יותר בקפידה, יכולתי לבחור חולצה אחרת. כשאני מעלה מצגת, זה רק אני והמצגת על המסך הסטודנטים מתפוגגים לגמרי ואז תחושת הבדידות במרחב הווירטואלי מתגברת. למי אני מדברת בעצם?
בסלון החשוך אני פותחת מיילים. אחת בלילה ורק המחשב שלי ורבוע האור במרחק מאירים. אמיר גולדשטיין שלח מתישהו היום את המכתב השבועי המתעניין שלו כראש חוג: "איך היו השעורים שלך?" עוד לא עניתי. איך באמת הם היו? ואיך היו השעות שקדמו להם? ומה קרה לתודעה שלי? ולעתיד?
אני די מבוהלת וגם סקרנית לדעת איך כל זה יסתיים. אני מנסה לדמיין את הסיפור שהייתי מספרת על עצמי בימים אחרים, לפני או אחרי הקורונה. אבל המחשבה הזאת פוגשת ריק ואת ההבנה שהפרטים בטח היו שונים והסיפור היה פחות מפורק ואסוציאטיבי. ואולי, אני תולה מבט אחרון ברבוע האור שבחוץ, מה שהקורונה לקחה ממני, לפחות זמנית, זה את היכולת לחוות מציאות קוהרנטית שמובילה לאנשהו.