שנת 2012, יום קיץ סמוך לפתיחת שנת הלימודים האקדמית. הטלפון מצלצל.  "שלום אלון, כאן חיים גורן. התקשרתי לבשר לך שזכית בתואר מרצה מצטיין, ואני מבקש שתגיע ליום הסגל לקבלת התעודה". "ברור שאגיע", אני עונה. תוהה עד כמה האדם בצדו השני של הקו, אז סגן הנשיא לעניינים אקדמיים במכללה, מודע לתרומת שיחת הטלפון שלו להקלה על תחושת הבדידות שהרגשתי אז כמרצה צעיר בראשית דרכו האקדמית. עם הזיכרון הזה  מלא יראת כבוד כלפי חיים  הגעתי אל רחוב "משעול גונן" במושבה ראש פינה.

שני ספלי אספרסו הונחו על השולחן והריאיון החל.

​

חיים,  אני עדיין רואה אותך במסדרונות המכללה, אז על איזו פרישה מדובר?

"בגיל שבעים קיבלתי החלטה מודעת לפרוש. ערכתי חגיגת יום הולדת גדולה ב'אחוזת שולמית', מסעדת הבית שלי, חגיגה לרגל הפרישה, בעיקר פרישה מתפקידי הניהול במכללה ובאקדמיה - הייתי חבר ות"ת במשך שש שנים - אותם מילאתי במהלך עשרים ושמונה שנים, למעשה ללא הפסקה. מאז עברו כארבע שנים ואני ממשיך ללמד שני קורסים בלימודי גליל בסמסטר א'. כך, אני משאיר לעצמי שמונה חודשי "פרישות" בהם אני מנסה  להיות בחופשה. זה רחוק מלהתפרש כניתוק מהמכללה, אני ממשיך להופיע שם, עם הטרולי שמונע בעיות גב, בדרך כלל פעם בשבוע".

 

את החיים האקדמיים התחיל חיים בגיל 35 כחבר קיבוץ גונן (מכאן גם שם הרחוב בו הוא ועוזבי קיבוץ גונן אחרים מתגוררים). בשנת 1988 החל את לימודי הדוקטורט, החליט לעזוב את קיבוץ גונן בו היה חבר מזה 22 שנה, וקיבל הצעה ממי שהיה אז מנכ"ל המכללה, אהרון ולנסי, לרכז את המסלולים האקדמיים. מאז הוא חלק בלתי נפרד תל חי. הריאיון עוסק בו, אך הוא מרגיש שלא נוח לו לדבר במונחים של "אני", והוא אף מציין זאת מידי פעם. זה אולי החותם שהשאיר בו הקיבוץ כך שה"אני" שלו הוא תמיד חלק מ"אנחנו".

"הנושא של תל חי, מיקומה הגאוגרפי, שמה ואיכותה חשובים לי גם כיום ותמצא אותי מתקומם על דברים שעלולים לפגוע בה לתפיסתי. אני לא יודע שלא להיות מעורב. אני ביחסים מצוינים עם הנהלת המכללה גם כיום, ומביע את דעתי, מציע את עזרתי ובעיקר נענה כשמבקשים אותה. עדיין כשאני חושב שאני יכול לתרום למכללה אני מוצא עצמי לעיתים מצטער כשאיני מוזמן לישיבות ומפגשים, אך קל לי יותר לקבל זאת היום. 'אמריטוס', זו הכותרת. לצערי, המכללה עדין לא החליטה מה היא בדיוק עושה עם פורשיה, מה היא עושה עם הידע שנצבר אצלם, ובעיקר – כיצד היא שומרת עימם על קשר, אם בכלל! קשה לי לשמוע מעמיתים שהם לא מקבלים שום מייל עם מידע על כנסים ואירועים".

​

עד כמה הטרידה אותך הפרישה?

"באופן מפתיע, כהיסטוריון, לא הבטתי לאחור עד השנים האחרונות. השקעתי שלושים שנים במכללה ואת כל קידומי האקדמי עשיתי במסגרתה ואני גאה על כך! תמיד יכולות להופיע מחשבות על דברים שהייתי יכול לעשות אחרת, למען המכללה, למען המשפחה, לביתי. יש לי שבט שלם,  שלושה ילדים ושבעה נכדים. אבל שכשהמחשבות הללו מופיעות אני מבין שבעצם זה מה שיש. זהו שלב מסוים בחיים שכל אחד עובר, ועדיף פשוט ללכת הלאה.

קיימת כמובן גם ההתלבטות הכספית, שאצלי – כמו אצל רבים אחרים – לא הייתה פשוטה כלל. עזבתי קיבוץ בגיל 42, אז ורק אז התחלתי לאסוף את הזכויות לפנסיה. אף פעם לא הייתי טוב בחישובים ובניתוחים פיננסיים, וזה מן הסתם נכון גם עתה. אני יודע שהפסדתי כספים – ואני מן הסתם ממשיך להפסיד – לא מעט. למרות זאת, קיבלתי את ההחלטה לפרוש, והלכתי עימה קדימה. אני מניח, למעשה יודע, שניתן היה להגיע בדרכים שונות למעט יותר רווחה כלכלית. במצב הנוכחי אני זקוק למעט הכנסות נוספות,  השכר המועט הניתן ל'מורה מן החוץ', קצת הדרכות דוקטורט ועוד. אבל עם כל זאת, גם עתה, כארבע שנים אחרי הפרישה, אינני מצטער לרגע על הצעד!".

נראה שהוא חושב ואז הוא אומר: "כל תהליך הפרישה היה קל, בגלל שבעצם לא סיימתי, אולי לא באמת פרשתי. בשנים האחרונות עסקתי בכתיבת ספר שייצא לאור בקרוב. הייתי עסוק מאוד. מנוחה אינה בשבילי... לא עלתה בכלל  השאלה מה אעשה עם עצמי מחר בבוקר, לוח הזמנים היה מטורף.

אומרים לי להתחיל לומר 'לא' לאנשים. לומר 'לא'? למי לומר 'לא'? איך אבחר? לסטודנט שרוצה להתייעץ? לעמיתים לשעבר? אז אני לא אומר 'לא'. מצד שני, הגיל נותן את אותותיו, והגוף אומר לעיתים 'לא!' אני מודע יותר לפיזיולוגיה של הגוף, רוכב על אופני כושר שלוש פעמים שבוע, יש לי מאמן אישי. גיליתי את הטלוויזיה. רק אתמול פתחתי בקבוק יין שייצר מאיר שליסל שלנו, וצפיתי בערוץ הטיולים".

ואז הוא חוזר לדבר על המחקר והכתיבה. "סיימתי לכתוב ספר על אדוארד רובינסון, זה שעל שמו קרויה 'קשת רובינסון', על האיש ופועלו בארץ, על בסיס מסמכים ומכתבים שנמצאים בארכיונים. כ-1600 המסמכים שאיתרתי הפכו לספר. עכשיו משסיימתי את הכתיבה, הספר התקבל ואם תרצה הקורונה גם יראה אור. אני נמצא בצומת דרכים, ועליי לקבל החלטה אם להמשיך בעשייה האקדמית או לקחת פסק זמן. עדיין לא החלטתי וכנראה גם שלא אחליט באופן נחרץ. בגילי המתקדם לדבר על המשך הדרך זה בעייתי – המחשבות נמצאות כל הזמן".

חיים מבטיח שימשיך לעשות דברים שמעניינים אותו. "אני לא חייב לקבל החלטות. אני באמת לא יודע. אולי שניים מספרי באנגלית יתורגמו לעברית. אני עושה בכל מקרה דברים רבים, בנוסף לאקדמיה  אני משמש כיו"ר ההנהלה והוועד של מרכז 'משאבים' בקרית שמונה, בימים אלה זו משימה קשה לכשעצמה לשמור על קיומה של עמותה כזו, ופעם בחודש הנחיתי את 'שבת תרבות' ביסוד המעלה, ועוד ועוד".

​

ומה אתה רוצה להגיד לדור הבא באקדמיה?

"אני מכיר בעובדה שהזמנים השתנו. הרצון שלי הוא לראות אנשים במכללה שתורמים לטובתה. היה קושי ועדיין יש קושי לקיים ישיבות ומפגשים אליהם מגיעים חברי הסגל. בדרך כלל ראיתי אותם פרצופים, שאחר כך מצאתי גם בוועדות המכללתיות. אחת מן הנקודות המשמעותיות עבורי היתה לראות את  חברי הסגל במסדרונות. אל תבואו רק ללמד, אני רוצה לומר להם, תתרמו מעבר. המכללה היא שלכם! תהיו נוכחים".

'מסדרון הדלתות הסגורות' (כינויו למסדרון בו נמצאים חדרי המרצים), הוא תופעה שהייתי עד לה והיא גרמה לי צער. דלתות המסדרון עדיין סגורות ברובן. אני מקווה שמובילי המכללה כיום יצליחו לגדל דור שייקח את המושכות לידיים.

הדבר השני, אותו ארצה לומר ואותו אני אומר שנים לאנשים צעירים: אם בחרת בקריירה אקדמית תגדיר מטרות, ולך קדימה. אל תעשו השוואות עם מקומות אחרים, עם האוניברסיטאות ועם מכללות אחרות, זה בכל מקרה לא יפעל לטובתך. כמו חלק מחברי, גם אני קבלתי הצעות שנראו לי אז קוסמות, ואני שמח בדיעבד שלא נעניתי להן. בסופו של דבר, כשפוגשים מוסדות אחרים, מבינים כמה תל חי איכותית ברמתה האקדמית, המנהלתית ובקשרים הבין-אישיים שהיא מייצרת".

​

אני אומר לחיים שהוא כנראה השפיע על הצעירים האלה מאוד כי הנה היום הם אלה שקוראים לי כמי שנמצא באמצע הקריירה, לצעוד קדימה. חיים מחייך  בסיפוק.

"אבל פטור בלא כלום אי אפשר", הוא אומר בקדרות מה. "אני חייב להתייחס למעט מהנושאים וההתפתחויות במכללה אותם אני מבקר. במהלך כל השנים, נשאנו בתל חי בגאווה את הגישה האישית, ואת הקירבה בין המרצה לתלמיד. זו תמיד הייתה החוזקה של הפלא הקרוי 'המכללה האקדמית תל-חי', שעלתה והצליחה בפריפריה למרות ועל אף התנאים שלא היו תמיד משופרים. אינני בטוח, אבל אני מרגיש שהאחווה הזו הולכת ונעלמת. אני נוהג להשתמש בביטוי 'מכללה טופסולוגית', שמעיד, אצלי לפחות, על מה שאני מרגיש, כשאני נקרא למלא טופס נוסף. האם כל החיים הם באמת טפסים ותקנונים? האם המדיה האלקטרונית לכל סוגיה וגווניה באמת החליפה אצלנו את הגישה האישית, את השיח האישי?

אני גם מוטרד מהאופן בו התמסדו הפרוצדורות לקידומם של אנשי הסגל. המכללה עשתה צעדים עצומים, בכך שהקימה ועדת מינויים לתפארת, שיש לה גם הרשאה מהמל"ג לקדם מרצים לדרגת פרופסור חבר בביוטכנולוגיה. אבל אנשים נמדדים יותר ויותר כמותית. הם נדרשים לכתוב הרבה, ומצפים גם שמאמריהם וספריהם יזכו לציטוטים רבים. אני חושב שצריך לשים יותר דגש על איכות הפרסומים. אני מצר על כך שאין בוועדה איש מתחומי מדעי הרוח, שיכול היה אולי לקדם שיקולים נוספים.

היום, 'בימי קורונה', כשהמכללה, כמו כל גוף בארץ, נאבקת יום-יום ושעה-שעה לקיים איזו שהיא מסגרת עבודה ולימודים, אנו כולנו יכולים להווכח בחוזקות שלה, שחלקן היו עד כה מוסתרות ומודחקות. חשוב, לשמור על אופייה ורוחה המיוחדים של המכללה האקדמית תל חי וגם לאלה שפרשו יכול להיות בכך חלק".