באותו שבוע, תוך כדי כתיבת ההרצאה והכנת המצגת לכנס (איכשהו זה תמיד נמשך עד הדקה ה- 90), עקבתי בדריכות אחר אתרי החדשות הבריטיים. הפרשה זעזעה אותי. רציתי לדעת הכל – מי היו הקורבנות, את מי מקרוביהן/ם השאירו מאחור ואיפה, מה היה מסלול ההגירה שלהן/ם, האם היו מי שחיכו להם בבריטניה (קרובים, חברים, מעסיקים פוטנציאליים) והאם מבריחיהם הם חלק מרשת בינלאומית של סחר בבני אדם. התקשורת סיפקה מעט תשובות. חיכיתי לכנס. לא היה לי ספק שהפרשה תהפוך להיות מוקד מרכזי לדיון באירוע שבו עמדו להשתתף חוקרות/ים של עבדות מודרנית, סחר בבני אדם והגירת עבודה. עד כדי כך הרחקתי לכת במחשבותיי, שדמיינתי את אחת משתי המליאות  מוקדשת לדיון בפרשה ואת הקריאה שננסח לקובעי המדיניות על הצורך להתמודד עם שורשי הבעיה של סחר בבני אדם (שכרוכים במבני שוקי העבודה המקומיים והגלובלי). התבדיתי.

הגעתי לכנס כחצי שעה לפני ההתכנסות. זאת הייתה הזדמנות להקשיב לכל השיחות של לפני ההרצאות. הפעם, בשונה ממנהגי, גם לא ויתרתי על אף מושב ומליאה. בכל אותו יום לא שמעתי ולו מלה אחת על 39 מהגרות/י העבודה הווייטנאמיות/ים שנמצאו מתות/ים רק שבוע לפני כן 250 ק"מ דרומית מהאל.

הכנס עסק בנושאים חשובים, הוצגו בו מחקרים מרתקים, השתתפו בו חוקרות/ים מצוינות/ים, שרובם/ן הרשימו אותי גם כא/נשים מעניינים/ות ונעימים/ות. ואף על פי כן, חשתי  שבחלק ניכר מהזמן כולן/ם (וגם אני) היינו שבויות/ים בתפיסה התועלתנית של כנסים. לצד המחשבות על ההרצאות  שאנחנו עומדות/ים להציג או שכבר הצגנו, עסקנו בנטוורקינג, ביררנו באילו כתבי עת כדאי לפרסם, ואספנו מידע על שוק העבודה האקדמי. בסוף היום קיבלתי אישור מטלטל לתחושה הזאת. אחת המארגנות של הכנס הודתה בדברי הסיכום למנטור האקדמי שלה על כך שעודד אותה לארגן את הכנס שבאמצעותו היא ממוקמת עתה היטב על מפת המחקר בנושא עבדות מודרנית. דברי תודה אלה, בפרט בהקשר הספציפי שבו נאמרו, לא הרפו ממני. התוכן  והטבעיות שבה נאמרו הדברים, בטאו  באופן מזוקק את התפיסה התועלתנית של כנסים.

בחודשים שעברו מאז הכנס למדתי שהתפיסה התועלתנית שימשה בתקופה הלפנה"ק קרקע פורייה למחקרים כמותיים שבחנו את התרומה של השתתפות בכנסים להצלחה אקדמית. שתי הנחות מוצא (לא בלתי קשורות) מאפיינות מחקרים אלה. האחת, שהצלחה אקדמית משמעה פריון, השפעה ואיכות מחקריים; והשנייה שפריון נאמד בכמות פרסומים והשפעה ואיכות נאמדות במספר ציטוטים (הן של הפרסום והן של כתב העת בו הוא פורסם). הנחות מוצא אלה עמדו גם בבסיס ניסיונות שנעשו בשנים האחרונות לפתח מדדים לדירוג כנסים אקדמיים בהתאם לתוצרי הפרסום שהניבו, המתבססים בין השאר על המדדים המקובלים לדירוג כתבי עת.

התבססות התפיסה התועלתנית של כנסים מעוררת בי דאגה. אם המדדים לדירוג כנסים, כמו המדדים לדירוג כתבי עת, ישמשו ככלים "תומכי" החלטות בעניינים של קידום סגל אקדמי, קבלת מענקי מחקר ותקצוב ממשלתי של מוסדות, מהר מאד יהפכו הכנסים לחלק בלתי נפרד ממה שאני מכנה "מטריקס הרייטינג האקדמי". במטריקס – אותה רשת צפופה של מדדי דירוג (ביניהם משובי הוראה, טבלאות ליגה, מדדי פרסומים וכו') – יחידים וארגונים מתאימים  את השאיפות, ההערכה העצמית והיומיום שלהם לקטגוריות המדידה, לעתים קרובות ללא משים. בתוך מטריקס הרייטינג האקדמי ימשיך עוד יותר להתעמעם הקסם של כנסים אקדמיים כאתרים המזמנים מפגשים, לעתים מפתיעים ובלתי צפויים, עם מקומות, ידע וא/נשים.