עולם המח"ר 12
חזרה לדף הבית
על המדף
המלצות קריאה
בעריכת יערה גיל-גלזר ותמר הגר
שלא כמו הקורונה שהיא מחלה אינטימית, שבה החולים רחוקים מן העין ואינם אלא בגדר שמועה, הכולרה הייתה מחלה פומבית וכל כולה נראות. אנשים גוועו תוך שעות מרגע שנדבקו, ולא פעם נפלו ומתו באמצע הרחוב ממש ...
כולרה בימי קורונה
כתב: יאיר זלטנרייך (רת"ח וחינוך, בדימוס)
במה נעסוק הפעם? במגיפות כמובן! אנשים, ובמיוחד חוקרים, אוהבים להשתעשע באימה. הכולרה בשלהי המאה ה-19 סיפקה את מנת המתח המבוקשת: מגיפה שהגיעה לאירופה רק אז והכתה בה בששה או בשבעה גלים. לא הייתה לה תרופה, לא הייתה הגנה מפניה והיא הייתה ציורית במיוחד. שלא כמו הקורונה שהיא מחלה אינטימית, שבה החולים רחוקים מן העין ואינם אלא בגדר שמועה, הכולרה הייתה מחלה פומבית וכל כולה נראות. אנשים גוועו תוך שעות מרגע שנדבקו, ולא פעם נפלו ומתו באמצע הרחוב ממש, תוך אובדן שליטה מוחלט על גופם (אחסוך את התיאורים) לאימתם של עוברי האורח. שלושת הספרים שאסקור מדגישים את האופן שבו חידדה הכולרה היבטים חברתיים וכל אחד מהם מתמקד בעיר אחרת: לונדון, נפולי והמבורג.
אפתח בסטיבן ג'ונסון (Johnson, Steven, The Ghost Map: The Story of London's Most Terrifying Epidemic-and How It Changed Science, Cities, and the Modern World, London, Riverhead, 2007), שמציג לאמיתו של דבר אירוע בלשי, כשהכולרה היא מעטפת בלבד. הספר משרטט תהליך מרתק של העלאת השערות, בדיקתן והסקת מסקנות ביחס לסיבות פריצת מגפת הכולרה ב-1854 בברואד סטריט ברובע סוהו, שבלונדון. רופא צעיר ואלמוני, ג'ון סנו, תהה מדוע המחלה מתמקדת דווקא במבנים ספציפיים באזור ופוסחת לחלוטין על אחרים. סנו, בעזרת הכומר וייטהד ידידו, החליט למפות בדקדקנות את מיקומם של החולים, יצר את 'מפת הרפאים' והבחין שכמה מהבתים הנגועים ביותר שאבו את מימיהם מבאר ספציפית. הוא העלה השערה שיש קשר בין מקורות המים למוקדי המחלה, הנחה שהיתה מהפכנית לזמנה. רופאי התקופה דחו את הקשר בין מים לזיהום. גם סנו עצמו לא היה בטוח בהנחת המוצא שלו, אבל העובדות שהלכו והצטברו לא הותירו מקום לספק. הוא גילה למשל שכל החולים שאבו מים מאותה באר, ושתושבי בתים סמוכים, ששאבו מים מבארות אחרות, לא נפגעו. כמו כן התפרצויות כולרה התרחשו גם בכמה בתים באזורים אחרים ששאבו גם הם מהבאר הנגועה.
חלקו האחרון של הספר מתאר כיצד, כאשר פרסם סנו את מסקנותיו זכה לביקורת נוקבת מצד עולם הרפואה הלונדוני. התיאוריה שלו זכתה להכרה רק אחרי מותו, כעשרים או שלושים שנה מאוחר יותר. הספר מראה עד כמה גדול כוחו של הקבעון המחשבתי מזה של ההיגיון הצרוף וכיצד התנפצה המחשבה הלוגית והמסודרת של סנו על סלעי הדעות הקדומות של אותם ימים.
ספרו של פ.מ. סנודן, (Snowden, F.M., Naples in the time of cholera, 1884-1911, Cambridge, Cambridge University Press, 2002) על המגפות בנפולי הוא ספר על התפשטותו של הפחד ותוצאותיו העגומות. הנפוליטנים צפו ב- 1884 בחוסר אונים בבואה של מחלת הכולרה. היא זחלה אליהם ממרסיי לאורך חופי ליגוריה ו'כבשה' עיר אחרי עיר במהלכה הבלתי נמנע. העוני, הצפיפות והזוהמה בעיר היוו חממה להתפתחות המחלה בעוצמה שלא תתואר.
הכולרה הוציאה את כל השדים האפלים: בערות, רגשי נחיתות, רשעות, עורמה וניצול. כך כשנפוצה שמועה, שטענה כי מדובר בקונספירציה של האליטות להרעיל את עניי העיר בבתי החולים וכך להפחית את מספרם, הוסתרו מקרי מחלה רבים מהרשויות. בני המשפחות שמרו את יקיריהם בבתים, הטילו את הפרשותיהם לרחובות דרך החלונות ונדבקו בעצמם. הכולרה הביאה גם לגל של התעוררות דתית וההמונים שהצטופפו בבתי התפילה ובתהלוכות דתיות רק הגבירו את ההדבקה.
הרשויות מצידן פעלו באטימות מנהלית: הן הורו למשל לשתות רק מים מורתחים, שעה שלרבים לא הייתה אפשרות מעשית לחמם מים. הם שרפו את מיטתו וחפציו של כל נפטר וכך הפכו את העניים לעניים יותר. ההוראות כיצד להתגונן מהמחלה התפרסמו במודעות מודפסות שנתלו ברחובות, אך מרבית התושבים לא ידעו קרוא וכתוב, וכשידעו דיברו בניב נפוליטיני והתקשו להבין את האיטלקית המסוגננת של ההנחיות. כששככה המגיפה של 1884 הרסו הרשויות בתים רבים במרכז העיר הצפוף וסללו כמה רחובות רחבים וישרים כדי לאוורר בעתיד את האזורים הצפופים. תושבי הבתים שנהרסו פונו לדירות חדשות שהוקמו בעיבורי העיר. אבל הקבלנים רימו בתקנים, במידות ובחומרים ובנו מבנים צפופים ואפלים שהפכו עד מהרה למוקדי עוני ופשע.
נקודת אור חריגה היה המלך אומברטו, שלא יכול היה להיוותר אדיש לסבלם של נתיניו. הוא נטל עמו פמליה של שרי ממשלה מבוהלים ונסע לבקר בלב השכונות מוכות החולי, לחץ ידים, שוחח ארוכות עם התושבים והפגין חום ואמפתיה. הביקור הותיר רושם עז והמלך חזר לביתו בשלום...
ספרו של ריצ'רד אוונס (Evans, Richard J., Death in Hamburg. Society and Politics in the Cholera Years, 1830-1910, Clarendon Press, 1987) המתמקד בכולרה בהמבורג ב- 1892 הוא קלאסיקה. זהו חיבור המציב לדורות המשך של חוקרים מודל לאופנים שבהן יש לחקור נושא רחב היקף. אוונס כורך מיקרו היסטוריה ומקרו היסטוריה. המיקרו הוא נרטיבי ודן בעיר אחת בנקודת זמן אחת במהלך אירוע אחד. המקרו הוא מתודולוגי ובוחן את כל הנתיבים המחקריים שיש לדעתו של אוונס לעבור בהם כדי להתבונן בפרשה מזוויות מרובות תוך שזירתן אלה באלה מבלי שיאפילו האחת על האחרת. אוונס מעתיק את תשומת הלב מן ההצגה אל הקהל, כלומר מן המגפה עצמה – שקטלה בשישה שבועות10,000 איש – למעטפת החברתית והתרבותית של המבורג, זירת האירוע.
המבורג של אוונס – הוא מתחיל לבחון אותה עשרות שנים לפני המגפה – הייתה במובנים רבים האשמה העיקרית באסון שפקד אותה. עוצמתה הייתה אסונה. היא הייתה גדולה וחזקה דיה כדי להיחלץ מההשפעה הפרוסית. כך ניטעה בה זחיחות דעת הרסנית. הספר משרטט באיטיות ובבהירות את הדרך שהובילה למגפה. הפרק הראשון מתאר את התפתחות האוליגרכיה של הסוחרים הגדולים, שהביאו לעיר את עושרה, אך גם ביססו בה מערכת שלטונית מאובנת, שנותרה זרה לצורך בחדשנות אורבנית בעיר בת מיליון נפש. הפרק השני עוסק בסביבה העירונית ובגללו אני מעניק מחמאה, נדירה מבחינתי לשיטת המחקר הכמותי. אוונס מצליב בתחכום טבלאות ומפות חברתיות, ובונה תמונת שכבות משובחת. הוא כורך בפרק זה באריכות את תנאי המגורים ברבעים השונים, תוחלת החיים, הסניטציה, רמת החיים, התעסוקה ותנאי התזונה. הוא מראה כיצד כל אלה הולידו מתיחויות שהאוליגרכיה השכילה להשקיט אך לא לבער. הפרק השלישי הולך וקרב למגפה. הוא מדבר על דפוסי המחלות והמוות, על הכשרתם ותפיסות עולמם של הרופאים ועל האופן שבו הבין אז עולם הרפואה את דרכי ההפצה של מחלות ודרכי הריפוי.
רק מהפרק הרביעי, כלומר בחציו השני של הספר, נוגע אוונס במגפה עצמה ומתאר את המפגש בין השמרנות המאובנת לבין הטבע המתפרע: ניסיונות ההסתרה, שנמשכו גם במחיר של הדבקה וחשיפה מיותרת של רבים; תהליכי ריפוי, שכללו את ריכוז החולים יחד, ולא הביאו לריפוי כלל ועיקר ולבסוף את התפשטותה של פניקה חסרת מעצורים. הפרק החמישי בוחן את התוצאות של המגפה, בחתכים חברתיים של מעמד, הכנסה, פריסה אורבנית, תעסוקה, גיל ומגדר. פרק הסיום מברר את ההשלכות של כל זה בשנים שאחרי המגפה.
ומהו הלקח העולה משלושת הספרים? אולי שהמגיפה משקפת בסופו של דבר את התנהלותו של האדם לפניה ולאחריה ורק צובעת אותו בצבעים בוהקים יותר.
... כך, מצליחה גינזבורג להעביר בצורה מוחשית את האופן בו אנו חווים מציאות פוליטית חברתית, דרמטית ככל שתהיה. גם האירועים המשמעותיים ביותר נבלעים בהמולת היומיום, בפרטים הרבים שמוחנו עסוק בהם, בעבודות הקטנות והסיזיפיות שמרכיבות את מלאכת הקיום. גם בימינו אנו, בצל החרדה ממגיפה, המטלות היומיומיות מטשטשות את הראייה ומונעות מאתנו להבחין למשל באובדן הדמוקרטיה.
מחווה לימי קורונה – לקרוא את נטליה גינצבורג
כתבה: ליאת סאבין בן שושן (חינוך)
"הדיוקן של האם היה תלוי בחדר האוכל; אשה יושבת, בכובע נוצות, ופניה ארוכים, עייפים ומבוהלים. בריאותה תמיד הייתה רופפת, היא סבלה מסחרחורות ודפיקות לב, וארבעה ילדים היו למעלה מכוחותיה. היא מתה זמן קצר אחרי שאנה נולדה".
כך מתחיל ספרה של הסופרת האיטלקיה נטליה גינצבורג כל אתמולינו (נטליה גינצזבורג , 1990. כל אתמולינו, הספריה החדשה, תל אביב, תרגום: ניצה בן ארי Tutti i nostri ieri, 1952).
מבין ספריה וסיפוריה הרבים, רומן זה הוא יצירתה הגדולה ביותר, הן בזכות רוחב היריעה והן בזכות העיסוק הישיר במלחמת העולם השנייה. הסיפור מתרחש בתקופת עליית הפשיזם ונמשך עד תום המלחמה, ומספר את השתלשלות חייה של משפחה אחת, ובאופן משני של משפחה נוספת, החיה בבית השכן. הוא מתחיל בעיר קטנה בצפון איטליה ומסתיים בכפר קטן בדרומה. העלילה מסופרת בגוף שלישי מנקודת מבטה של אנה, הילדה הצעירה ודרך סיפור התבגרותה מאשה בעלה תודעה מצומצמת, לאישה בעלת מודעות, הוא מספר על החיים באיטליה של אותה תקופה.
אנה זו, שאמה מתה בלידתה, היא בעלת תודעה עמומה, והיא גדלה כמעט מעצמה, בצל אחות ואחים גדולים, כשלאיש אין ממש זמן להעניק לה תשומת לב. היא גדלה לתוך בית שבו האם היא דיוקן חלש, רופף, ועייף. לא משהו שניתן להיאחז בו. אנה נישאת באופן סביל על גלי המציאות שיצרו אחיה הגדולים, מציאות שכוללת דאגה למראה החיצוני, עיסוק בחיפוש אחר חתן במקרה של אחותה, ופעילות פוליטית אנטי פשיסטית, במקרה של אחיה, וחבריהם. היא גדלה בצילם, וחווה את החיים דרכם, ללא תיווך, הסבר, או פרשנות. נראה שאף אחד אינו מבחין בה מספיק על מנת לתקשר לה את העולם. גם אב יש בתמונה, לפחות בשנים הראשונות של הסיפור. זהו אב, שבדומה לדמויות האחרות בחייה של אנה, הוא בלתי נגיש, ועסוק באופן אינטנסיבי ואובססיבי בתיעוד קורות חייו:
"האב כתב ספר זיכרונות גדול. הוא כתב כבר שנים רבות, וויתר על עבודתו כעורך דין כדי שיוכל לכתוב. שם הספר היה 'האמת ורק האמת', והוא היה גדוש אש וגופרית כנגד הפשיסטים והמלך. האב צחק וחיכך את כפותיו למחשבה שהמלך ומוסוליני לא יודעים כלום, ושבעיר קטנה באיטליה יושב אדם ושופך עליהם אש וגופרית. הוא סיפר על כל מהלך חייו, על הנסיגה בקרב קאפורטו, שנטל בה חלק, ועל כל הדברים שראה, ועל אסיפות הסוציאליסטים; ועל המצעד לרומא, ועל כל הטיפוסים בעיירה שלו שהחליפו את עורם, על אנשים שקודם נראו בסדר ועל החזירויות שעשו אחרי כן, 'האמת ורק האמת'. במשך חודשים עסק בכתיבה, וכל רגע צלצל בפעמון לבקש שיביאו לו קפה, והחדר היה מלא עשן, וגם בלילה קם לכתוב או קרא לאיפוליטו שיכתוב את מה שיכתיב לו".
דרך דמותו של האב, חודר הממד הפוליטי לסיפור. האב עסוק באופן אובססיבי בתיאור "האמת" לפרטיה כמתכונן למתן עדות בפני אלוהים, או בית דין עליון כלשהו. אבל בדומה למאורעות אחרים בתקופת מלחמת העולם השנייה, גם הדיון בפשיזם נדחק לשוליים. אביה של אנה הוא דמות משמעותית בחיי המשפחה, ותפיסתו הפוליטית משפיעה עמוקות על זו של ילדיו הבוגרים, אך הוא אדם שהדיר את עצמו מהחיים הציבוריים, והתכנס אל דלת אמותיו. הוא מתנגד למשטר הפשיסטי התנגדות עזה, אך הוא ויתר על התנגדות פעילה. יתרה מזו, הוא מספר על הפשיזם כאילו הוא התרחש בעבר ולבסוף הוא מטיל את ספרו לאש. מנקודת מבטה של אנה, הדמות המרכזית, הפשיזם, השחיתות, וכל הפרטים הרבים אשר על תיעודם המדוקדק עמל האב הם סיפור שמתרחש במקום אחר, ובזמן אחר, חלק משלל הפרטים והדמויות הבלתי נגישות לה, הממלאות את חייה, על אף שהפשיזם חיי ובועט, ושיאו עוד לפניו. כך, מצליחה גינזבורג להעביר בצורה מוחשית את האופן בו אנו חווים מציאות פוליטית חברתית, דרמטית ככל שתהיה. גם האירועים המשמעותיים ביותר נבלעים בהמולת היומיום, בפרטים הרבים שמוחנו עסוק בהם, בעבודות הקטנות והסיזיפיות שמרכיבות את מלאכת הקיום. גם בימינו אנו, בצל החרדה ממגיפה, המטלות היומיומיות מטשטשות את הראייה ומונעות מאתנו להבחין למשל באובדן הדמוקרטיה.
לאחר מותו של אביה אנה מתקרבת לבן השכנים, ילד שאתו שיחקה בילדותה, כשהשאירו אותה אצל משפחתו. הילד המוזר וחסר העכבות הפך לבחור יהיר ומרוכז בעצמו. הם מפתחים יחסי קרבה מוזרים, ללא קשר ממשי או אינטימיות, סוג של העברת זמן משותפת שהיא ברירת מחדל של שעמום הדדי. בתמימותה ואדישותה היא נכנסת להריון, ואינה מפתחת כל ציפיות מכיוון שהיא יודעת שהיא והוא "לא כל כך אוהבים אחד את השני ולכן לא כדאי שנתחתן". במקביל, מתאבד אחיה הבכור, איפוליטו, שמעדיף למות מאשר להפוך לחייל בצבאו של מוסוליני. האם איפוליטו הוא גיבור? האם בחירתו היא בחירה מוסרית? אנה, אחיה וחבריו של איפוליטו שואלים את עצמם שאלות אלו, אך בעיקר, הם עצובים מאוד, ואינם מסוגלים להמשיך לעבור ליד הספסל שבו ירה איפוליטו בעצמו, ולהזכר בכך שהוא נותר שם לבד עד שמצאו אותו זרים. וכך הם מתפזרים לנתיבי חיים שונים.
חבר משפחה בשם צ'נזו רנה, שמרבה לנסוע בעולם ויש לו בית בכפר בדרום המדינה, מגיע לביקור. בצל מותו של אחיה, אנה מספרת לו על הריונה. תוך כמה שעות הם מחליטים להתחתן, וחייה מקבלים תפנית. היא הופכת לאם, ומפתחת רגשות קרבה ואהבה לבעלה. רנה שהוא בעל אדמות עושה מאמצים כדי להיטיב את תנאי חייהם הירודים של האיכרים בכפר הקטן בו הוא חי. הוא נלחם בבורות של הכפריים, בשחיתותם של בעלי השררה, ראש הכפר וקצין המשטרה, ובאדישותם של הרופא הכפרי שאינו מנסה עוד לרפא, ושל המורה, שאינה מנסה עוד ללמד. המאבק הזה מביא אותו להסגיר את עצמו לידי הגרמנים, על מנת להציל כמה מאנשי הכפר שנלקחו בשבי. לאחר מותו, אנה חוזרת אל בני משפחתה שנותרו בחיים. והסיפור מסתיים בכך שהם נזכרים ומדברים על חוויות חייהם, יחד.
את ספרה המידות הקטנות, קובץ מסות (נטליה גינצבורג, 2019. המידות הקטנות, הוצאת תשע נשמות. תרגום: יונתן פיין, Le piccole virtù. 1962, Einaudi) כותבת גינצבורג עשר שנים מאוחר יותר. היא כותבת בין היתר על תקופת המלחמה, בה היא, ילדיה הקטנים, ובעלה, העיתונאי והאקטיביסט היהודי שנרדף על ידי הפשיזם ליאונה גינצבורג, בילו ב"גלות" בכפר בחבל אברוצו. כשקוראים את שני הספרים זה לצד זה, דמותה של אנה הצעירה, שמתחתנת עם גבר מבוגר ומשכיל ממנה, ודמותה של נטליה לוי, שהיא נטליה גינצבורג מתאחדות. כמו צ'נזו רנה, שהקריב את עצמו והסגיר את עצמו לנאצים, ליאונה גינצבורג עונה בכלא הפשיסטי ונפטר מפצעיו בעוד אשתו נותרה אלמנה עם ילדים קטנים. אך ה"מידות הקטנות" אינו מעביר תחושות של ייאוש או אבדן, אלא מתאר זכרונות, ממרחק של עשורים בשפתה המינורית הייחודית של גינצבורג.
"כשהחל לרדת השלג הראשון, ירד עלינו עצב לאה. היינו בגלות; עירנו היתה רחוקה וכך גם הספרים, החברים והמאורעות הספונטניים של הקיום האמיתי. הדלקנו את התנור הירוק בעל הארובה הגדולה. התקבצנו כולנו בחדר של התנור; בחדר הזה נהגנו לבשל ולאכול, בעלי כתב על השולחן הגדול והסגלגל, הילדים פיזרו את צעצועיהם הקטנים לכל עבר וגדשו את המרצפות. על גג הבית צויר נשר, ואני הבטתי בנשר וחשבתי בלבי שזו הגלות. הגלות היא הנשר, חשבתי. הגלות היא תנור ירוק מזמזם, היא מרחבי שדות ענקיים ודוממים, היא שלג נערם. בחמש צלצלו הפעמונים של כנסיית סנטה מריה, והנשים הסמוקות העטויות צעיפים שחורים הלכו לומר את ברכותיהן. בכל ערב בעלי ואני יצאנו לטיול; בכל ערב צעדנו שלובי ידיים, ושיקענו את רגלינו בשלג. בבתים לאורך הרחוב גרו אנשים נבונים וחברותיים. וכולם יצאו את דלתם ואמרו לנו, 'רק בריאות'. מישהו שאל פעם, "מתי תחזרו לבית שלכם?" ובעלי ענה, 'כשתיגמר המלחמה'".
בחרתי לסיים בציטוט זה כמחווה לאיטליה בימי הקורונה כי הוא מעביר תחושה של סגר וריחוק מימי השגרה בצל משבר פוליטי עמוק, אבל גם אפשרות להיאחז בקרבה משפחתית וקהילתית.
המלצת קריאה זו עוסקת בהשוואה בין ארבע גיבורות ראשיות, שתיים מהן דמויות פיקטיביות ושתיים גיבורות בשר ודם. כל הספרים שבחרתי מתמקדים במהלך חייהן של נשים שהפכו לדמויות ציבוריות בעלות השפעה.
נשים חזקות ואזהרה
כתבה: ורד האס (שרותי אנוש)
עידן metoo# הנוכחי עידן של העצמה נשית וניפוץ תקרות זכוכית, ישנה חשיבות מיוחדת להתבוננות ביקורתית בדמות הגיבורה הנשית בתרבות הפופולרית. דמות זו שמתמודדת ומתגברת על קשיים חברתיים ותרבותיים בתחילת חייה והופכת לדמות מובילה, היא תמה נפוצה בספרות ולעיתים מהווה מקור השראה לנשים. המלצת קריאה זו עוסקת בהשוואה בין ארבע גיבורות ראשיות, שתיים מהן דמויות פיקטיביות ושתיים גיבורות בשר ודם. כל הספרים שבחרתי מתמקדים במהלך חייהן של נשים שהפכו לדמויות ציבוריות בעלות השפעה.
ארבעת הספרים נכתבו על ידי נשים והם מתארים ארבע תרבויות שונות לחלוטין, אמריקאית לבנה ועשירה; אפרו-אמריקאית ענייה; אפריקאית מוסלמית, ומזרח אסיאתית. לטענתי שלושה מהספרים הם מדריכים להעצמה נשית ואלו הרביעי מסמן תרבות משחיתה.
בספרה האוטוביוגרפי שראה אור ב 2006 מתארת אייאן חירסי עלי (אייאן חירסי עלי 2008, כופרת, כנרת זמורה ביתן) את השתלשלות חייה מאז נולדה בסומליה ועד שהפכה לפוליטיקאית בולטת במפלגת ימין הולנדית, הנלחמת בעד זכויות נשים ונגד אלימות כלפי נשים בחברה המוסלמית. היא מתארת את מילת הנשים שעברה על ידי סבתה, נישואים כפויים ופיקטיביים, ניתוק ובריחה מהמשפחה שלה, איומים על חייה ועוד. במהלך האירועים האלה בתוך חברה שמרנית מאד ופוגענית כלפי נשים היא מתחילה לנסח לעצמה את אמונותיה. אביה שהיה מנהיג המורדים בסומליה החזיק בתפיסה ליברלית של האסלם והפך לאחת הדמויות המשפיעות על תפיסת עולמה הבקורתית. היא מתארת את בתי הספר המוסלמיים בהם למדה כפתח להיכרויות חברתיות מגוונות, ואת הקריאה כערוץ חשיפה לרעיונות ועולמות שונים מאלה שחיה בהם. העל אף תיאורים קשים לעיכול, הספר קולח וקל לקריאה.
בספר הבכורים שלה (מאיה אנג'לו, 2000, ידעתי למה הציפור הכלואה שרה, הוצאת זמורה ביתן) שראה אור לראשונה ב-1969 מתארת מאיה אנג'לו היוצרת והפעילה החברתית האפרו-אמריקאית את ילדותה ושנות חייה המוקדמות. כמו ילדים אפרו-אמריקאים רבים היא חונכה בבית סבתה בכפר ופגשה את הוריה הגרושים, שהתגוררו בערים גדולות, לעיתים רחוקות. פרנסת המשפחה באזור כפרי בחברה אפרו-אמריקאית בדרום ארצות הברית הכפרית היתה מבוססת על עבודה פיזית מתישה בתקופת קטיף הכותנה. אף כי העבדות בוטלה, הגזענות פרחה וכל מי שחוצה את גבולות ההפרדה המוחלטת בין לבנים ושחורים נמצא בסכנת חיים. סבתה של אנג'לו, הדמות היציבה והמשמעותית ביותר בחייה, היא בעלת החנות היחידה באיזור ולמרות שמרנותה החברתית והדתית, היא עצמאית מאד. היא מטפחת באנג'לו ובאחיה תאווה להשכלה ואמות מוסר שמלוות אותם כאשר הם חוזרים לחיות עם הוריהם. אל מול היציבות המוסרית והיומיומית שמספקת הסבתא בכפר, הוריה של אנג'לו, ובמיוחד אימה, קרובים אל עולם הפשע ולוקחים חלק בחיי לילה שוקקים וצבעוניים. אנג'לו מתארת גם את הקשים שבחוויותיה כמו אונס על ידי בן זוגה של אמה ודכאון שמלווה אותה בשנים שלאחר מכן, עם צל של חיוך.
הרומן של הסופרת טאן טוואן אנג, הגן של ערפילי הערב (Tam Twan Eng, 2012 The Garden of Evening Mists, Weinstein Books), שגרסתו הקולנועית – הפקה בריטית מלזית – עלתה על האקרנים ב-2019, אנחנו לומדים על חייה של השופטת טאו לון לינג החוזרת אל "גן ערפילי הערב" המסתורי כדי לסיים שם את חייה. רגע לפני שהיא מאבדת את זכרונה עקב מחלתה, היא מחפשת שם תשובות לשאלות שהטרידו אותה מאז נעוריה. הסיפור עוסק בצורה עדינה ומעמיקה בשאלות של שכחה וקירבה למוות ובמחילה לאויבים. אנחנו מגלים שלון לינג ואחותה היו אסירות במחנה עבודה יפני במלזיה במהלך במלחמת העולם השנייה, וכשופטת היא דנה לחומרה פושעי מלחמה יפניים. הספר שעוסק בין השאר בשיקום חייה של לון לינג אחרי המעצר במחנה, מבהיר שמעבר למשפחתה האמידה שהתפרקה במלחמה, עזרו לה הגנן היפני הקיסרי שהקים את גן ערפילי הערב ואימפריאליסט לבן, דרום אפריקאי ומשפחתו. לאחר עשרות שנים של ניתוק מזהותה הפרטית המורכבת באמצעות זהותה הציבורית, חוזרת לון לינג למסע אישי תודעתי אמיץ בין שבילי הגן המפתיעים של זיכרונותיה, תוך התמודדות עם המציאות המורכבת של התבגרותה. הספר נכתב במקור באנגלית והוא פותח חלון אל הנוף, הריחות והטעמים של היסטוריה וזהות אסיאתית.
הספר האחרון בסקירה זו הוא רומן של של דניאל סטיל (דניאל סטיל, 1993, אבן חן, הוצאת שלגי-רמדור) המתרחש בשנות ה-30 של המאה ה-20 ומתאר את חייה של שרה תומפסון בת למשפחה אמידה וותיקה מניו-יורק. תומפסון נישאת בגיל 20 לפרדי, המחזר הראשון שלה, שמקורותיו החברתיים זהים לשלה. הוא הולל ושתיין כבד, המתעלל בה רגשית. לאחר שהיא חווה הפלה מחליטה משפחתה שעליה להתגרש על אף הבושה שכרוכה בכך. לאחר שנה שבה שרה מתבודדת בגלל הבושה, מחליטים הוריה ששיט תענוגות ומסע בין בירות אירופה יעזור לה להרפא מהדיכאון. על סיפון הספינה היא פוגשת בן אצולה בריטי יפה תואר שמפתה אותה "לצאת מקליפתה" בעזרת אופיו המרגש, מראהו המרשים וקרבתו לאוצרות הכתר. הם מתחתנים ועוברים לגור בטירה נטושה בצרפת. לאחר המלחמה שב בעלה מהשבי הגרמני והם מקימים יחד עסק משגשג המבוסס על תכשיטים ואבני חן שהם רוכשים מיהודים ופליטים נוספים. שרה הופכת לאשת עסקים מובילה ופורצת דרך שמוכרת תכשיטים לבתי המלוכה האירופאיים. הסיפור מסופר מנקודת מבטה של מספרת יודעת כל ומבהיר את כוחו של העושר על האושר. לחובבי ז'אנר הרומן הרומנטי האמריקאי זהו סיפור שמכיל את כל מה שצריך. בנגוד לספרים הקודמים הספר הזה מציג מציאות שבה אושרה של האישה מותנה בהצלחה חומרית ובדמויות גבריות חזקות לצידה.
.jpg)
קריאה קלה על כלכלה
כתב: ניר בקר
ההשפעה הכלכלית של המעמד הבינוני ותפקידו כ"מרכז הכובד הכלכלי" נחלשה ביחס לעשורים קודמים, כך מגלה לנו דו"ח על מצב מעמד הביניים שפרסם ה- OECD - Organization for Economic Co-operation and Development באפריל 2019 תחת הכותרת Under pressure: The squeezed middle class הדו"ח מגלה כי בממוצע במדינות ה-OECD (המונה כיום 36 מדינות חברות, בהם מדינות רבות ממדינות אירופה המערבית וארצות הברית) חלקם של אנשים במשקי בית עם הכנסה בינונית (המוגדרת כמשקי בית המרוויחים בין 75% ל-200% מההכנסה הלאומית החציונית), ירד מ-64% ל-61% בין אמצע שנות השמונים של המאה ה-20 לאמצע שנות העשרה של המאה הנוכחית. בעוד ההכנסה המצרפית של כל משקי הבית עם ההכנסה הבינונית הייתה פי ארבעה מההכנסה המצרפית של משקי בית עם הכנסה גבוהה לפני שלושה עשורים, כיום היא פי פחות משלושה. כמו כן אחד מתוך חמישה משקי בית עם הכנסה בינונית מוציא יותר ממה שהוא מרוויח, והמצב הזה תקף בעיקר למעמד הבינוני יותר מאשר לאלה שהכנסתם נמוכה או גבוהה. אורח החיים של המעמד הבינוני תלוי בדרך כלל בדיור הוגן, חינוך טוב ושירותי בריאות טובים ונגישים. מחירי סחורות ושירותי צריכת הליבה כמו בריאות, חינוך ודיור עלו הרבה מעל האינפלציה כשההכנסה הבינונית לא עלתה בהתאם. כך למשל ההזדקנות וטכנולוגיות רפואיות חדשות הובילו את עליית מחירי שירותי הבריאות. המרוץ לתעודות דוחק הורים מהמעמד הבינוני להשקיע יותר ויותר בחינוך, כשבמקביל שירותי החינוך הפכו יקרים יותר במספר מדינות. מחירי הדיור באזורים עירוניים גדולים, המקום שבו אפשר למצוא עבודות מתגמלות ביותר עלו בצורה ניכרת. יוצא מכך שהמעמד הבינוני מתקשה לקיים את רמת החיים שאליה הורגלו בני המעמד הזה לפני כמה עשורים.
_________
באופן מפתיע, מה שמשותף לתומכי גלובליזציה ולמבקריה זאת האמונה שלהם שהעולם הוא הרבה יותר גלובלי ממה שהוא באמת, כך מגלים לנו שלושה חוקרים מביה"ס למנהל-עסקים של אוניברסיטת ניו יורק (NYU), סטיבן א. אלטמן, פאנקג' גמוואט ופיליפ בסטיאן, שפרסמו דו"ח על מצב הגלובליזציה העולמי. גמוואט שריכז את הדו"ח שמומן על ידי חברת המשלוחים הבינלאומית DHL, הוא פרופ' לאסטרטגיה גלובלית.
על פי הדו"ח מצד אחד העולם יותר גלובלי מאי פעם, אך מצד שני הוא פחות גלובלי מכפי שרוב האנשים תופסים אותו. כך למשל סקר שערכו החוקרים ב-2017 בקרב 6,035 מנהלים בשלוש ארצות שלהם כלכלה מתקדמת (גרמניה, בריטניה וארה"ב) ושלוש מדינות שהכלכלות שלהן מתפתחות (ברזיל, סין והודו) גילה שהמנהלים חשבו שהעולם הוא פי חמש יותר גלובלי ממה שהוא באמת. למעשה, התפיסה שלהם כלפי המרחב הגלובלי היתה דומה לזו של שבטאו סטודנטים בסקר שנערך ב-138 מדינות או כלל הציבור בסקר שנערך בארצות הברית. מעניין שמנהלים בדרג בינוני וזוטר בטאו תפיסה קרובה יותר למציאות מאשר מנהלים בכירים, אולי משום שחייהם של האחרונים יותר גלובלים מאלה של הזוטרים מהם.
הדו"ח מגלה גם כי התפוקה המשולבת של כל החברות הרב לאומיות הפועלות מחוץ למדינת האם הוסיפה תשעה אחוזים בלבד לתפוקה הכלכלית העולמית בשנת 2017. כמו כן רק שני אחוזים מכלל העובדים ברחבי העולם הועסקו בפעילות בינלאומית של חברות רב לאומיות. מלבד זאת הקשרים המכונים בינלאומיים של מרבית המדינות מתנהלים בעיקר עם מדינות שותפות מרכזיות, לרוב שכנות, ולכן קשה לדבר כאן על גלובליזציה.
לאור כל זאת מסקנת הדו"ח היא כי למרות התפיסה הרווחת שההתקדמות בטכנולוגיות התחבורה והתקשורת הופכת את המרחק ללא רלוונטי, הפעילות הבינלאומית מתנהלת בעיקר בין מדינות בקרבה גיאוגרפית. לטענת הכותבים המציאות מזמנת יותר הזדמנויות מאלה שמנוצלות בפועל לקשרים בינלאומיים וכדאי לנצל אותם.
_________
ארצות הברית יכולה לחסוך ב-50 אחוזים מעלות הנזק הכלכלי שמייצרת התמודדות עם נזקי העוני בחייהם של ילדים, אם תשקיע בתוכניות חדשות שיפחיתו את העוני, כך עולה מדו"ח המכונה מפת דרכים לצמצום עוני אצל ילדים שפרסמה האקדמיה הלאומית למדעים, הנדסה ורפואה בארצות הברית. הדו"ח, אותו ערכו פרופ' גרג דונקן מאוניברסיטת קליפורניה (Irvine) וסוזן לה מנסטרל מהמועצה לילדים, נוער ומשפחות, יצא לאור בפברואר 2019. פרקי הדו"ח נכתבו על ידי מיטב המומחים בתחום העוני בקרב ילדים.
על פי המסמך מחקרים רבים מראים כי ילדים עניים חשופים יותר מאחרים להתעללות, קשיים חומריים, בריאות פיזית לקויה, משקל לידה נמוך, שינויים מבניים בהתפתחות המוח ובעיות נפשיות. השכלתם של ילדים עניים נמוכה יותר וכמבוגרים הם מתקשים להשיג עבודה קבועה ומשתלמת כלכלית. הם גם מגלים שעור יותר גבוה של התנהגויות מסוכנות, עבריינות והתנהגות פלילית בגיל ההתבגרות והבגרות. אך משום שקורלציות אלה אינן מוכיחות כשלעצמן שהכנסה נמוכה היא הגורם שמשפיע על חוויות קשות של ילדים, כותבי הדו"ח בחרו להתמקד בספרות העוסקת בהשפעות ברורות של עוני על ילדים. המסקנה מהסקירה היתה שלעוני יש בהחלט השפעות שליליות על חיים של ילדים, בעיקר אם הם חשופים לו בגיל הרך או כשתנאי המצוקה נמשכים לאורך רוב הילדות.
הדו"ח סקר גם מחקרים הבודקים כמה עולה עוני של ילדים. מחקרים אלה מנסים לייחס ערך כספי להפחתת התפוקה של מבוגרים, להגדלת הוצאות בריאות כתוצאה מחיי מצוקה בילדות ועלויות הנובעות ממעשי פשע בבגרות. במונחים של הכלכלה האמריקאית ב-2018 ההערכות הן שעלויות אלה נעות בין 4.0 אחוזים ל -5.4 אחוזים מהתוצר המקומי הגולמי, כלומר בין 800 מיליארד דולר ל -1.1 טריליון דולר בשנה. עלויות אלה אפשר להפחית בחצי אם ישקיעו בתוכניות שיפחיתו עוני בקרב ילדים.
_________
למרות שרב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע להנדסה גאו-סולארית, ההחלטה לא להשקיע בפרויקטים כאלה כדי לא להסתכן אסטרטגית, היא טעות במציאות שבה עתידו של כדור הארץ נמצא בסכנה. כך עולה מדו"ח (Governance of the Deployment of Solar Geoengineering) שהתפרסם בנובמבר 2018, ושהיה תוצר של סדנה שיזמו יחד פרויקט הרווארד להסכמי אקלים בקיימברידג'' מסצ'וסטס ותוכנית מחקר לגיאו-הנדסה סולארית, שניהם באוניברסיטת הרווארד שבארצות הברית. הסדנה התמקדה באספקטיים החברתיים של משבר האקלים וקראה לערוך עוד מחקרים בתחומים חשובים אלה. המאמר האחרון שנכתב על ידי ריצ'ארד ג'י זקהאוזר וגרנוט ווגנר (הראשון היה מנחה לדוקטורט של השני) מבית הספר לממשל על שם קנדי באוניברסיטת הרווארד עוסק בעכובים בשמוש בהנדסה גיאו-סולארית. הכותבים טוענים כי תחושת סיכון, אי וודאות ובורות מביאים לנקיטת זהירות שמביאה לעצירת פרויקטים. אינרציה כזו, הם טוענים, מסייעת לפוליטיקאים ולבירוקרטים להימנע מהאשמות כלפיהם (כסת"ח בעברית). עם זאת, עתידו של כדור הארץ חשוב מדי מכדי לתת לשיקולים אלה להוביל החלטות. החלטה רציונלית מחייבת שקלול של טעויות ושל עלויות ביחס לסכנות שבנתיב אקלימי אשר לא מתחשב בכדור הארץ. עיקרון הזהירות המונעת, מפתה ככל שיהיה, לא הגיוני בהקשר זה. לדבריהם "זה דומה לסבל שנגרם ממחלת כליות כרונית, אשר מביא לאי ספיקת כליות, ובכל זאת מסרבים לטיפול חדש שזכה להצלחה קצרת טווח, מכיוון שיכולים להיות לו תופעות לוואי חמורות לטווח הארוך שבדיקות עד כה לא הצליחו לגלות".
_________
מה היתה תרומתו של הדפוס למהפכה המדעית וקפיטליזם? מאמר של החוקרים סקיפר סיבולד וג'רמייה דיטאר מהלונדון סקול אוף אקונומיקס (LSE) שהופיע בעיתון של בית הספר למנהל-עסקים של האוניברסיטה שופך אור על תרומתה ההיסטורית של המצאת הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג (1397 – 1468) לעולם שבו אנחנו חיים היום. הדפוס, מספרים לנו החוקרים, לא היה רק טכנולוגיה חדשה, הוא גם היה אחד הענפים הראשונים שארגן את הייצור בצורה קפיטליסטית למטרות רווח, תוך התמודדות עם שווקים מקומיים ריכוזיים למדי. הוא גם אפשר לרפורמה הפרוטסטנטית שהפרה את המונופול הדתי של הכנסייה הקתולית, ליצר 'שוק רעיונות' תחרותי. התחרות בין רעיונות ומפיקי רעיונות היא שהניעה את אירופה לקראת המהפכה המדעית. לאחר הופעתו של הדפוס באירופה ירדו מחירי הספרים בהתמדה. מחיר חומרי הגלם ממנו עשויים הספרים ירד ב -2.4 אחוזים בשנה במשך יותר ממאה שנה אחרי גוטנברג ואילו מחירי הספרים עצמם, גם כשלוקחים בחשבון הבדלים בעיצוב וסוגי דיו, ירדו ב-1.7 אחוזים בשנה.
בין השאר סיפק הדפוס ערוץ חדש להפצת הידע אודות פרקטיקות עסקיות. הטקסטים המתמטיים הראשונים שהודפסו באירופה היו למען סוחרים ועסקו בחשבון מסחרי. טקסטים נוספים ספקו ידע עסקי, ידע על מתמטיקה יישומית, טכניקות בהנהלת חשבונות ומערכות תשלומים ללא מזומנים.
_________
קנאביס (הידוע גם בשם מריחואנה) הוא חומר ממסטל זול בהרבה מאלכוהול ומידת תפוצתו הולכת ועולה. כך מדווח המאמר של מארק קלימן, פרופ' למדיניות ציבורית באוניברסיטת ניו יורק ((NYU, שהתפרסם בגיליון אביב 2019 של National Affairs. על פי המאמר משום שבשוק הלא חוקי של הקנאביס נמכרת סחורה בשווי של כמעט 50 מיליארד דולר ומתרחשים בו כחצי מיליון מעצרים בשנה, כדאי לבחון האם לגליזציה של קנאביס תיטיב את המצב ותועיל לבריאות הציבור.
כדי לבחון את השאלה מציג קלימן את פרטים מעניינים על שמוש במריחואנה. בעיר ניו יורק, למשל, שם הקנאביס עדיין לא חוקי, גרם של חומר בעל עוצמה גבוהה למדי (נניח 15% THC, שזה החומר הפעיל בקאנאביס, לפי משקל) עומד על כעשרה דולר. ולכן, אם משתמש יכול להשיג 150 מיליגרם THC תמורת עשרה דולר, המשמעות היא כשבעה סנט למיליגרם אחד. כשעשרה מיליגרם THC מגיעים לזרם הדם של המשתמש מורגשת ההשפעה הממסטלת, אך כמחצית ה- THC בצמח נשרף בתהליך העישון, או נשאף לפני שהוא נספג על ידי הריאות. כך שמשתמש יזדקק לכעשרים מיליגרם של THC כדי להשיג את האפקט המקווה, מה שעולה לו קצת פחות מדולר וחצי. ההשפעה של המריחואנה נמשכת בדרך כלל כשלוש שעות, כלומר היא עולה כ-50 סנטים לשעה. לעומת זאת השתכרות מבירה עולה ארבעה דולר למספר שעות ואם רוצים לשמר את השכרות יש להוסיף דולר לשעה. מה הפלא שברבע המאה האחרונה אוכלוסיית המשתמשים במריחואנה (חודש לפני שהמאמר פורסם) הוכפלה ל-22 מיליון כשחלקם מדווחים על כך שהשימוש היומיומי או הכמעט יומיומי שלהם שילש את עצמו.
השמוש במריחואנה יוצר לא מעט בעיות. כך למשל בין שליש לחצי מהמשתמשים מדווחים כי הם לוקחים קנאביס בתדירות גבוהה יותר משהתכוונו ולמרות שניסו להפחית או להפסיק - נכשלו. הם מדווחים גם כי השימוש בקנאביס מפריע להם לבצע דברים אחרים ויוצר עימותים עם אנשים קרובים.
_________
ההתעלמות מעבודת משק הבית שהיא לרוב עבודת נשים מחשובי התל"ג היא בעיה ידועה. המחקר הפמיניסטי הצביע על כך שהעבודה השקופה הזאת מאפשרת את הכלכלה. דנית קאנאל וג'וזף רורנגיי פרסמו ביוני 2019 עבודה ב-The Journal of the US Bureau of Economic Analysis שמכלילה את עבודות משק בית בחישובי התוצר האמריקאי. במאמר הם מדווחים כיצד הם עשו זאת. כדי לחשב את שווי הייצור הביתי הם יצרו שבע קטגוריות: עבודות בית, בישול, עבודות שונות (Odd jobs), גינון, קניות, טיפול בילדים ונסיעות ביתיות. הם חשבו את ערכם של שירותים אלה על פי רמת השכר של עובדי משק בית במשך אותן שעות. כך הם אמצו בעצם את גישת השוק כדי לחשב ערך של שירותים ביתיים שנתפסים כמתנהלים מחוצה לו.
המחקר שלהם מראה בין השאר כי חשיבות התפוקה של משק הבית ירדה לאורך העשורים האחרונים, כשיותר נשים יצאו לעבוד מחוץ לבית: בעוד שבשנת 1965 שעור עקרות הבית היה 37 אחוזים ב-2017 השעור ירד ל-23 אחוזים.
_________
והנה כמה ראיונות עם כלכלנים מקוריים שמציגים פרספקטיבה יוצאת דופן על סוגיות מרכזיות.
דיוויד פרייס משוחח עם פרסטון מקאפי ממיקרוסופט בגיליון האחרון של שנת 2018 של עלון הבנק הפדרלי של ריצ'מונד. הראיון עוסק בתחרות בעולם הדיגיטאלי, אופי הפירסום בגוגל ובפייסבוק, התחרות המועטה בין אנדרואיד לאפל והדרישה למעורבות ממשלתית בפיתוח פס רחב באינטרנט שיש לו חשיבות קריטית להתפתחות הכלכלית.
דיוויד פרייס ערך ראיון עם הכלכלן אנריקו מורטי מאוניברסיטת ברקלי בגיליון הראשון של 2019 באותו עלון. מורטי גדל ולמד במילנו ועבד לאחר סיום לימודי התואר הראשון שלו עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים בפרבר של העיר. תחום ההתמחות שלו הוא כלכלת עבודה וכלכלה אורבנית. בשנת 2012 יצא ספרו The New Geography of Jobs וזכה לתהודה כאשר הנשיא לשעבר ברק אובמה הודיע שהוא נמצא ברשימת הקריאה המצומצמת שלו. בראיון טוען מורטי שלמרות נגישות המידע באינטרנט, למיקומים גיאוגרפים מסוימים יש יתרונות על אחרים בכל הנוגע למקומות עבודה והתמחויות. ההתמסדות של מקומות גיאוגרפים ככאלה שיש בהם יותר הזדמנויות תעסוקה תורם לגידול בפערים בין קהילות מצליחות לקהילות שנגררות מאחור. הפערים האלה משתקפים גם בשיעורי גירושין ותוחלת חיים. מצד שני אי אפשר להתעלם מכך שהתמקדות גיאוגרפית מהווה את אחד מהגורמים לצמיחה כלכלית (מה שנקרא Agglomeration), כי היא מקלה על שיתופי פעולה וחילופי מידע. כלומר אנחנו מוותרים על שוויוניות למען יעילות.
דאגלאס קלמנט מראיין בעלון של הבנק הפדרלי מיניאפוליס The Region את פרופ' וויליאם דאריטי. דאריטי, פרופ' למדיניות ציבורית ומנהל המרכז לשוויוניות חברתית באוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה. הוא בעל דוקטורט בכלכלה מ MIT ופרסם מחקרים גם בכלכלה מוניטארית, כלכלת פיתוח והיסטוריה כלכלית. להבדיל מכלכלנים רבים, דאריטי לא חושש להשתתף בפאנלים ודיונים שבהם דעותיו חשופות גם לביקורת. מחקריו המפורסמים ביותר נוגעים באי השוויון של הקהילה האפרו-אמריקאית והוא מצדד קולני במתן פיצוי לאוכלוסייה זו.
רייצ'ל גלנסטר מרואיינת לפודקאסט של מרכז בשם "80,000 שעות" העוסק באיסוף מחקרים מדעיים על השמה בשוק העבודה ופיתוח קריירה. לטענתם יש 80,000 שעות עבודה במהלך חייו של פרט. גלנסטר היא כיום הכלכלנית הראשית של הסוכנות לסיוע בינלאומי של בריטניה. היא בעלת דוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת לונדון ולפני עבודתה הנוכחית ניהלה את המרכז לחקר העוני ב-MIT שיזמו זוכי פרס הנובל לשנת 2019 אסתר דופלו ובאהיג'יד בנרג'י. גלנסטר התפרסמה בזכות השימוש הנרחב שעשתה בשיטת הניסויים המבוקרים במדינות מתפתחות. היא בדקה תוכניות לפיתוח קהילתי בסיירה ליאון, פתחה מודלים של מיקרו-מימון לעסקים קטנים בהודו והשתמשה בכלים של כלכלה התנהגותית לעידוד חיסונים בפקיסטן.