כשאלון גודלברג פנה אלי והזמין אותי להשתתף בדיבייט על ״לפרסם / לא לפרסם״ חשבתי שזו שאלה מוזרה. ״לפרסם!״ ריצד שלט דרכים מואר, גדול ומזמזם בעיני רוחי. הרי אחת הבעיות המרכזיות היום במחקר היא ההטיה בפרסום של ממצאים חיוביים וההשלכות של הטיה זו על הידע המדעי.  לכאורה, הקושי לפרסם ממצא שלילי נובע מכך שקשה להסביר אותו, שהרי היעדר הוכחה אינו הוכחה של היעדר. במילים אחרות, זה שלא אוששתי את השערת המחקר אין משמעו שהוכחתי שההשערה זו אינה נכונה. כל מי שהתנסתה במחקרי מעבדה יודעת שעל כל ניסוי מוצלח יש מספר לא קטן של ניסויים שכשלו, ובסופו של דבר שולחים לפרסום רק את אותו הניסוי ש״הצליח״. ומה זה אומר כשלו?  שלא נמצא אפקט סטטיסטי; אבל יש הסתברות שדווקא תוצאות הניסוי ש״הצליח״ הן שגויות או מקריות ובעצם יש צורך בשחזור המחקר כדי להוכיח שהממצא הוא אמיתי.

במציאות של ה-publish or perish, שבה לעורכי כתבי עת ולקרנות מחקר העדפה ברורה לממצאים חדשים ומנצנצים, אין זמן או משאבים לשחזר, לחזור ולבדוק.  התוצאה היא  שאחוז ניכר מהממצאים – כולל תופעות עליהם קוראים בספרי לימוד – אינם ניתנים לשחזור. בפסיכולוגיה מדברים על ״משבר השחזור״ (replication crisis). במאמץ לנסות ולשחזר ממצאים מרכזיים בפסיכולוגיה נדגמו מאה מאמרים חשובים בתחום, ומעבדות ברחבי העולם התבקשו לשחזר את הניסויים שדווחו בהם בצורה המדויקת ביותר. רק 39 מתוך 100 מתוצאות המחקרים שוחזרו. במסדרונות חוגים וב-happy hour  בכנסים אפשר ללמוד שממצאים שנחשבים קאנוניים, למשל ההשפעה החיובית של שינה על למידה תפיסתית, או ההשפעה השלילית של רגש על מטלת לקיחת סיכונים, משתחזרים רק לעיתים רחוקות ולפעמים תחת תנאים מוזרים שלא מצוינים בשיטה.

אך הבעיה קיימת גם בתחומים אחרים.  למשל, במאמר ב- Nature מ-2012, גלן-בגלי ואליס דיווחו שהצליחו לשחזר רק 11% מתוצאות של מחקרים פרה-קליניים בחקר הסרטן.  זאת ועוד, בספרו The Emperor’s New Drugs: Exploding the Antidepressant Myth (2014), מגולל הפסיכולוג אירווינג קירש כיצד ב-2008, במחקר מטה-אנליזה על יעילות הקלינית של פלסבו בהפחתת בדיכאון, גילה להפתעתו שהיעילות הקלינית של תרופות פעילות לא עולה בהרבה על פלסבו.  וכשביקש גישה למאגרי המידע של האף.די.איי,[1] שם נדרשות חברות התרופות להפקיד את הנתונים של כל המחקרים הקליניים שלהן – לא רק את אלה שפורסמו – מצא של-57% מהמחקרים הקליניים על תרופות נוגדות דיכאון תוצאות שליליות. למותר לציין שהרוב המכריע של מחקרים אלה לא פורסם.

אז מה פתאום לא לפרסם?

אבל אז חשבתי על סייגים, והראשון מבינם הוא האתיקה המחקרית. בתודעה הישראלית-יהודית ד"ר מנגלה וחבריו הרופאים הנאצים מוכרים היטב, וקיים קונצנזוס שגם אם לתוצאות מחקריהם תוקף אמפירי ואפילו פוטנציאל לתרום לידע (קרי, הדיון על ״המחקרים״ על היפותרמיה), הרי שהסבל שנגרם לנחקרים והתנאים בהם נאספו הנתונים פוסל אותם משימוש ברמה הערכית-מוסרית.  פחות ידועים מקרים אחרים בהיסטוריה ובהווה. לדוגמה, מחקרים שנעשו תוך שימוש בתאים האלמותיים – HeLa.  תאים ״נורמליים״ יכולים להתחלק מספר נתון של פעמים כשבסופו של דבר ה-DNA מאבד את היכולת להשתכפל בתהליך החלוקה, והתא המקורי מת.  תאי HeLa, מקורם מדגימה של תאים סרטניים של אישה שחורה, הגב׳ הנרייטה (He) לאקס (La), שלקתה בסרטן בצוואר הרחם. הדגימה נאספה על ידי רופאים באוניברסיטת ג׳ון הופקינס ללא הסכמתה או ידיעתה, וכאשר התגלתה התכונה הייחודית שלהם להתחלק לנצח הם הפכו לנכס צאן ברזל במחקר ביו-רפואי. בזכותם פותח החיסון לפוליו, טיפולים לסרטן, טיפולים ב-HIV, ועוד. חשוב לציין שבעת איסוף הדגימות מהגב׳ לאקס, בשנות ה-50 של המאה הקודמת, אמנת הלסינקי טרם נחתמה והדרישה לקבל הסכמה מדעת מחולים ונחקרים לא הייתה חלק מהפרוטוקול הרפואי.  למעשה גם היום בארצות הברית אין צורך בהסכמה מדעת כדי להשתמש ברקמות שנאספות כחלק מטיפול רפואי למטרות מחקר.

אך כאשר פורסם הגנום של תאי HeLa הפך מידע גנטי על משפחתה של הגב׳ לאקס למידע ברשות הציבור, ומידע גנטי נחשב לפרטי וחסוי. בשלב הזה היה על החוקרים לאתר את המקור של תורמת התאים ולבקש את הסכמתה או הסכמת בני משפחתה לפרסם את המידע הגנטי ולעשות בו שימוש. הדבר לא נעשה.  למעשה המשפחה גילתה את הקשר שלהם אל תאי HeLa המפורסמים רק בזכות עבודתה של כתבת לענייני מדע, רבקה סְקְלוּט, שאיתרה את משפחתה של לאקס וסיפרה להם על הקשר שבין פריצות הדרך המדעיות הרבות והאם/סבתא שלהם.  האם התנהלות זו של החוקרים פוסלת את האפשרות לפרסם את הגנום?  התשובה היא כן.  וכדי לגבור על ההפרה הבוטה של כללי האתיקה הגיעה אוניברסיטת ג׳ון הופקינס בסופו של דבר להסכם שימוש הוגן עם המשפחה.

היום, בזכות ועדות הלסינקי במוסדות מחקר ובתי חולים, הפרות גסות של זכויות מטופלים ונחקרים נדירות יותר. אך רגלוציה זו הביאה לתופעה חדשה הקרויה Ethics Dumping, שבה חוקרים משתמשים בפרקטיקות לא אתיות במדינות בהן יש פחות רגולציה.  בספר Ethics Dumping Case Studies from North-South Research Collaborations (2018) החוקרות/ים שרודר, קוק, הירש, פנט, ומות׳וסוואמי מתעדות מספר מחקרים המפירים את העקרונות הבסיסיים של אתיקה מחקרית, בין השאר  מחקר גנטי על אוכלוסיות ילידות, לקיחת דגימות תאי סרטן מצוואר הרחם של נשים הודיות, ועוד. בשנים האחרונות כתבי עת מבקשים משופטים לציין אם יש להם חששות לגבי האתיקה המחקרית של כתב יד, כשהכוונה היא, יש לשער, שאם יש חששות מעין אלה המחקר לא יתפרסם.

סייג אחר הוא האג׳נדה האידאולוגית של החוקרים ומשמעותה עבור הערכים התרבותיים-החברתיים שלנו.  כשהייתי בדוקטורט בארה״ב, הופיע יום אחד בתיבות הדואר של חוקרים בחוג לפסיכולוגיה ספרון של הפסיכולוג הקנדי פיליפ רָשטוֹן Race, Evolution, and Behavior: A Life History Perspective. הספר יצא לאור בהוצאה עצמית והתזה המרכזית שלו הייתה שיש בסיס גנטי להבדלים בהישגים האקדמיים בין אוריינטלים (מושג שלו, א.ה.), לבנים ושחורים. הוא גם טען, ואף הציג ״נתונים״ לתמוך בטענותיו, ששחורים מועדים לפשיעה מסיבות גנטיות (הבשלה מוקדמת ברחם וכניסה מוקדמת לגיל ההתבגרות), ושמוחם  קטן יותר מזה של לבנים בעוד שלאוריינטלים המוח הגדול ביותר, ולכן השחורים הכי טיפשים והאוריינטלים הכי חכמים... בקיצור, הבנתם!

פיליפ רשטון שנפטר ב-2012, כמו ג׳ורדן פיטרסון היום,[2] התקשה מאד לפרסם את ״מחקריו״ ונאלץ להשתמש באמצעים אלטרנטיביים להפיץ את כתיבתו. אפשר לתהות מדוע כתבי עת ומו״לים אקדמיים מסרבים לפרסם את כתביהם של רשטון ופיטרסון.  האם זו סתימת פיות? או שמא מחקר שנעשה מנקודת מבט גזענית יהיה מראש סלקטיבי ולקוי מבחינה מתודולוגית?  וגם אם נסכים כי הבעיה היא  מתודולוגית, האם הקביעה מה הם סטנדרטים מתודולוגים ראויים איננה קביעה תרבותית?  כך או כך אני שמחה שרשטון התקשה לפרסם, ושפיטרסון שזוכה לפופולריות ביוטיוב ורדיט מתקשה לפרסם במיינסטרים המדעי. אז אסיים בהתנצלות לאלון, כי תפקידי היה להעמיד דעה מנוגדת לזו של יוחאי ולטעון שאין סייגים לפרסום. אבל מסתבר שהדיבייט בסופו של דבר היה פנימי כך שהגעתי למסקנה דומה.

שיהיה חג שמח.​

​

[1]  Federal Drug Administration, המוסד האחראי לאישור תרופות בארה״ב.

[2] פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורונטו שהפך לסלבריטי אחרי שפרסם סדרת סרטונים שבהם הוא יוצא נגד political correctness כולל נגד אפליה על רקע מגדר.​