עולם המח"ר 12
חזרה לדף הבית
חדר עבודה
מבט אינטימי על חדר עבודה של מרצה
והפעם היפוך תפקידים - חדר העבודה של עורכת המדור. כתבה: רות פרסר
יערה גיל-גלזר
החוג לחינוך
והחוג ללימודים
רב תחומיים
בלי להתכוון ובגלל אילוצי לוחות זמנים יצא שהתחלנו את השיחה על חדר העבודה של יערה ביום האשה הבינלאומי וסיימנו אותה בימי סגר הקורונה. בהקשר זה, כדאי להזכיר שזה לא מובן מאליו, להיות אשה חוקרת, כותבת, ובעלת חדר עבודה משלך. באופן אירוני – וכפי שיתברר בהמשך, את הכתיבה האקדמית האינטנסיבית יערה עורכת דוקא על גבי שולחנות של אחרים בתל אביב ובחיפה, בחופשות הסמסטר. בחדר העבודה היא בעיקר מכינה את הקורסים שלה ובודקת עבודות סטודנטים – כשלרוב גם את העבודה הזו היא מעדיפה לבצע בבית הקפה 'קפאין' הסמוך לצומת מעיליא, שם יש מעין קבוצת תמיכה לעובדים על לפטופ.
למה עוד משמש חדר העבודה? מכיוון שהילדים זכו בחדרים הגדולים, וההורים בקטן מבין חדרי השינה, חדר העבודה מכיל המון ספרים, ארון בגדים נוסף, ובעיקר משמש כארכיון אישי - אלבומים, ציורים מימי התואר הראשון, ניירות סנטימנטליים, מכתבים, ברכות וקטעי יומן. זהו מטען נוסטלגי צנוע, שריד לזה שאבד במעברי דירות של הוריה. חדר העבודה אם כן הוא בו זמנית – הרחבה של חדר שינה, ארכיון, והאתר בו מתרחשת העבודה האקדמית שאיננה כתיבה.
למעלה: חדר עבודה ריק.
למטה: תמונות מסאבלט בדירה של תמר הגר כשזו כתבה באנגליה, ובסאבלט שמירה על חתולה של חברים.
המזוודה הקומפקטית משמשת את יערה כשהיא בסאבלט-כתיבה ובנסיעות לכנסים ומסמנת את העובדה שעבורה כתיבה היא מלאכה שמתרחשת בעיקרה מחוץ לבית. המשפט הזה נכתב בסוף מרץ, בתוך סגר כפוי, משבר בריאות ואיסור לנוע, כך שהמזוודה על גלגליה מדגישה את הפריבילגיה שיש בתנועה. כתיבת מאמרים עבור יערה קשורה לעיר. העיר מייצגת את כל מה שלא גדלה עליו. היא נולדה בקיבוץ, ומאז חיה ביישובים שעונים להגדרה "כפריים", ביניהם בית ספר שדה. כפר ורדים, מקום מגוריה הנוכחי, הוא הגדול והסואן מבין היישובים בהם התגוררה. אף כי היא אוהבת את ביתה, לבשל בו, ללמד פילאטיס (כן כן), ולבלות עם משפחתה - יערה על מזוודתה והכדור (אותו היא מרוקנת מאויר ומנפחת עם כל נסיעה) מבלים באורח קבע בסאבלט. הרעש העירוני ושעורי הפילאטיס והיוגה הרבים שהיא משתתפת בהם מעודדים אותה לכתיבה. הכדור מסייע לחזק את שרירי הליבה ולשמור על הגב, אבל גם, כך היא אומרת, לזכור שלא הכל זה אקדמיה. להלן, רצפת האגן כתרגיל בפרופורציות.
מזוודה וכדור פילאטיס
באחד הארונות בחדר העבודה שוכנת קופסא שבה טמון כמעט כל עברה של יערה: מכתבים, תמונות וברכות מימי הנעורים ששרדו מעברי בתים, לצד ברכות מאויירות ומכתבים רבים מתלמידיה בתיכון תפן - בית ספר ניסויי קטן ומשפחתי עם אלמנטים דמוקרטיים, בו עבדה במשך 19 שנים, מסיום התואר הראשון באוניברסיטת חיפה. היא לימדה צילום ותולדות האמנות בגישה של תרבות חזותית באמצעות כתיבת עבודות חקר.
הברכה שבתמונה הוענקה ליערה על ידי התלמידים הראשונים שהגישה לבגרות בתולדות האומנות. במקביל לברכה, הגישו התלמידים, שהיו בכיתה י"א, גם עצומה למנהלת בית הספר, בדרישה להמשיך את לימודי תולדות האמנות גם אחרי שניגשו לבגרות, מתוך עניין והנאה. הבקשה לא התממשה כי יערה בחרה להיות בבית במשך שנה עם בתה, שנולדה זמן קצר לאחר מבחן הבגרות.
האיקונין המיניאטורי עוצב על ידי אותה הקבוצה וניתן ליערה לכבוד הולדת בתה מעיין.
את עבודת הדוקטורט כתבה יערה במקביל לעבודתה כמורה. וכך, סביב שולחן העבודה של כיתת האמנות, תלמידיה שמעו על תלאות והנאות המחקר. לרגל קבלת התואר, הם העניקו לה את הברכה שבתמונה: יערה מצוירת על גבי סרט הצילום, ובפינה השמאלית מופיעה התאורה האדומה של חדר החושך.
ציורים מתלמידים
ספרים מהמדף
מבין הספרים הרבים הגודשים את המדפים, ארבעה אינם בשימוש תדיר אבל מציינים תקופות ואנשים:
1) ספר שירה של ויליאם בלייק, מתקופת התואר הראשון בספרות אנגלית ותולדות האמנות, לפני שיערה עברה ללימודים חד חוגיים באמנות יצירה; 2) Painting a Hidden Life, ספרה של מיכל סובל, מנחת התזה והדוקטורט שלה. מיכל היתה מנטורית בחסד עליון, ותמכה בה אינטלקטואלית ורגשית. ספרה עוסק בצייר ביל טריילור שהיה עבד ובגיל מבוגר התחיל לצייר כמו היה אחוז דיבוק. היום ציוריו הם הצלחה מסחרית; 3) תסריט הסרט "עירום". אם סרטי הפולחן הנפוצים של חטיבת הביניים היו "החומה" של פינק פלויד ואחריו "שיער", סרט הפולחן של יערה בגיל 18 היה "עירום" של מייק לי. סצינה שנחקקה בראשה – רגע בו הגיבור הניהיליסט ג'וני (דייויד ת'יוליס) מנסה להפשיט את סופי הצינית מלאת הרגישות בגילומה של קתרין קרטלידג'; כאשר הוא מנסה לפתוח את שרוכי הסרפן שלה, היא פותחת רוכסן צדדי ומפטירה: "למה להשתמש במדרגות כשיש מעלית?"; 4) ספרו של ויליאם (ביל) סטוט Documentary Expression and Thirties America על תיעוד בשנות ה-1930 בארצות הברית – עם הקדשה חמה מאת המחבר. הספר היווה רקע לעבודות התזה והדוקטורט. יערה התכתבה קצת עם ביל, שהיה נדיב ומלא חיבה ויום אחד בשלהי התואר השני הוא הגיע לירושלים והזמין אותה ואת בן זוגה לארוחת ערב.
סבים בשחור לבן
בתמונה העליונה, סבה וסבתה של יערה מצד אמה בתוניס, זמן קצר לפני ההגירה לישראל. את הסבא, שנראה כמו שחקן קולנוע שרמנטי, לא הכירה; הוא היה מורה לאנגלית. בתמונה התחתונה סבתה מצד אביה ואחיה על ברכי ההורים בפולין. הורי סבתה מצד אביה היו מנהל בית ספר ומורה, בתם – סבתה – הייתה מורה וכך גם בנה, אביה של יערה, ונכדתה יערה. בתמונה באמצע סבה מצד אביה, יליד לודז', קצת אחרי מלחמת העולם השנייה. הסבים מצד אביה מאוד משמעותיים בחייה. הם בני אותו גיל (93), חולקים סיפור חיים דומה, ונפגשו בדרך לארץ אחרי המלחמה, ניצולים כמעט יחידים ממשפחותיהם.
ציור זה ריתק את יערה בלימודי האמנות בתיכון והוא האהוב עליה בתולדות האמנות עד היום. אף כי היא מעדיפה אמנות עכשווית וצילום, הציור מהפנט אותה, בעיקר בזכות היונה (שמסמלת את רוח הקודש). את הציור המקורי ראתה לראשונה בגיל עשרים ומשהו, בנשיונל גלרי בלונדון, וקראה בטקסט המלווה, שדלה-פרנצ'סקה יצר אותו עבור נזירים לצורך מדיטציה. רק אז הבינה שהיונה מהלכת עליה את אותו השקט והריכוז המדיטטיביים אליהם כיוון הצייר. סביה שהכירו את החיבה שלה לציור הביאו לה את הרפרודוקציה מלונדון.
רפרודוקציית ההטבלה של ישו
מאת פיירו דה לה פרנצ'סקה
שני ציורי שמן מפרויקט הגמר של יערה לתואר הראשון באמנות, תלויים משני צידי החלון. הציורים הם חלק מסדרה בת עשרה ציורים של ילדה שמנסה באופן סיזיפי לעוף, כושלת וממשיכה לנסות.
ילדה מנסה לעוף
חלילית
מאז שהיא זוכרת את עצמה, יערה ציירה. בסוף התואר הראשון באמנות הפסיקה לצייר. הפן האומנותי הוסב בעיקר לכתיבה יוצרת ולבישול (היא מנהלת כבר שלוש שנים קבוצת ואטסאפ למתכונים טבעוניים בת למעלה מ-130 משתתפים) ולאחרונה חזרה ללמוד נגינה בחלילית. זכרונות טובים של הנאה משעורי חלילית בבית הספר היסודי, נסיונות כושלים ללמוד כינור וגיטרה, ובעיקר האזנה לנגינת מורן, בנה המוסיקאי (בפסנתר ובגיטרה), שכנעו אותה לפני שנה לחזור לכלי זה. היא לומדת עם חברה נגנית. וכן, גם החלילית נוסעת – וקלילותה היא גם אחת הסיבות שנבחרה ככלי נגינה מועדף.