עכשיו אנחנו יושבות כל אחת בפינת העבודה שלה, היא ברקפת ואני בתל אביב. הזום פתוח ודרכו מתנהל המפגש-ראיון. בתחילת הקורונה, בגיליון הקודם, נשבעתי שבחיים לא אעשה ראיון בזום. זה מנוכר מדי וחסר  את החום שמייצר המפגש האנושי. איך אפשר לשאול על פיתולי הנרטיב המקצועי בניכור האינטרנטי? אבל משבר הקורונה הבטיח שנחצה הרבה גבולות. אז אחרי כמה ניסיונות להיפגש פנים אל פנים, ויתרנו ושלחתי לה לינק של זום. במהלך המפגש הבנתי שעם עפרה הזום הוא לא באמת חסם. גם כשהראוטר בבית  שלה  קרס  והטכנאים מנעו מאתנו לדבר, עפרה לא איבדה את חוט השיחה וסחפה אותי איתה למסע עקלקל מקריית שמונה, לקבוץ עין גדי, לשכונת קווינס בניו יורק לרקפת שבמשגב, לאוהלו שבקצרין ולתל חי.

​

לחיות עם אמא דומיננטית

"את נולדת בעצם בקריית שמונה ואת כמעט לא מתייחסת לזה", אני אומרת בתחילת הריאיון. "כן", היא אומרת "גדלתי בקריית שמונה ולמדתי בבית ספר מצודות, בו הייתי שנים אחר כך  מדריכה פדגוגית. כבר כילדה ידעתי שלא אישאר בקרית שמונה. משהו דחף אותי לצאת מהמקום הקטן הזה, שיש בו פחות אפשרויות, למרות שהוא הרגיש בית". כבת הבכורה היא הייתה "ילדה טובה וממושמעת. כזאת שתמיד לקחה אחריות על האחים, שתמיד עזרה, וסייעה". "אמא, שנולדה במרוקו ועלתה לארץ בגיל 12, ידעה רק לקרוא ולכתוב בצרפתית, אבל לא בעברית" עפרה מספרת. "הקושי הזה היה מאוד נוכח בבית". האב, לעומתה, קרא ספרים ועיתונים "הוא זה שלקח אותי בגיל שש לספריה העירונית, שהיום כבר לא קיימת, מין צריפון כזה. עד סיום התיכון זה היה המקום האהוב עלי. שם למדתי וביליתי את רוב שעות אחר הצהריים".

בגלל הישגיה הלימודיים שלחו אותה בכתה ו' לאבחונים, שלאחריהם הציעו שתעבור ללמוד בפנימייה לילדים מחוננים, טעוני טיפוח במרכז הארץ. רגע לפני שהייתה אמורה לעזוב את קריית שמונה בגיבוי ההורים כמו שחלמה, היא הודיעה שהיא רוצה להישאר בבית. "היה לי קשה לעזוב את המשפחה", היא מתוודה. זאת הייתה תקופה שבה קריית שמונה הופגזה על ידי קטיושות ו"היה כל הזמן פחד ממחבלים. ילדים בני גילי נרצחו". אבל המצב לא מנע ממנה להגיע לספרייה ולחזור בחושך. "פיתחתי כל מיני שיטות כדי להתגבר על הפחד. הייתי מדברת בקול רם ומסתכלת לצדדים, כדי לראות שלא מחכה לי מחבל. והייתה תמיד התחושה שלא יקרה לי כלום, גם כשהייתי בחדר בטחון ובמקלט והקטיושות היו מתפוצצות בחוץ".

בתיכון היא למדה במגמה ריאלית-פיזיקלית והתנדבה במסגרות חברתיות שונות - "ליבי היה תמיד עם הילדים שלא היו להם הרבה אפשריות להתקדם ולהתפתח". ולצד הלימודים וההתנדבות היתה תמיד הפעילות הגופנית. היא היתה ספורטאית טובה ורקדה בלהקת בלט, מה שכלל נסיעות והופעות ברחבי הארץ. בקיץ בילתה ימים שלמים בבריכה. "שם הרגשתי תחושה של עצמאות. הייתי יוצאת בבוקר, שוחה כל היום וחוזרת רק לפנות ערב".

השאיפה הזאת להיות מחוץ לבית בספרייה ובבריכה נבעה מהמציאות המשפחתית. "הקול של אמא היה מאוד  דומיננטי והייתי צריכה להשתיק אותו ולהדחיק אותו, כדי להיות אוטונומית. זה לא שלא הייתי מעיזה לעמוד מולה, אבל בסופו של דבר הייתה מסגרת ברורה וגבולות ברורים. בית שמרני. ככה שעד גיל מאוחר, היה ברור שאני חייבת לחזור עד אחד עשרה וחצי בלילה".

וכל השנים האלה היא חוותה את הפער בין קריית שמונה לקבוצים מסביב. "זה היה מאוד נוכח ובולט. המצב הכלכלי בבית היה טוב יחסית כי אבא שלי היה קבלן עבודות עפר. היו לי חברות אשכנזיות בקבוצים ובמטולה, ומכיוון שהייתי תלמידה טובה, הוזמנתי ללמוד אצלן בבית. אני זוכרת שההורים אמרו לא פעם, כשחשבו שלא שמעתי, היא בסדר, היא מבית טוב. משהו בסגנון הזה". עפרה משתנקת לרגע, אבל מתעשתת וחוזרת לדבר. גם בביקוריה במקומות אחרים היא הרגישה שהסטטוס הנמוך של קריית שמונה רודף אותה. כך למשל, כשנסעה בקיץ לדודתה בחיפה - "זה היה הזמן שלי להיות במקום אחר, להיות אני אחרת" – מתישהו היתה עולה השאלה מאיפה היא, וכשענתה מקרית שמונה, "הם היו היו אומרים. 'אה מהמקום ההוא'". בצבא אחרי שהיא ועוד חיילת עברו את כל המבחנים לתפקיד של מדריכת טיולים, "נאמר לי בצורה מפורשת שמכיוון שאני מקרית שמונה, זה פחות מתאים שאני אקבל את התפקיד, ממש ככה".

וכך קרה שאת רוב השירות הצבאי, היא עשתה כקצינת מבצעים בחיל הים. אחד הפידבקים הכי חשובים שקבלה בקורס הקצינות, היה מאחד הקצינים. "הוא אמר לי, זה מדהים לראות איך את טובה בכל, אבל לא דורסת אף אחד ורואה את כולם. המשפט הזה הלך איתי הרבה מאוד שנים". גם ההתרחקות מהשפעתה של אמה במהלך השירות הצבאי היתה משמעותית. "לטוס לסיני ולגלות את העצמאות שתמיד חיפשתי, כי בבית לא היתה".

בקבוץ עין גדי פגשה את יובל בעלה. היא שרתה אז באשדוד ואחת מחברותיה הייתה בת הקבוץ: "היא היתה קיבוצניקית קצת אחרת. עד היום אנחנו חברות". החברה הזאת הפכה עבורה למקור של ידע. "הייתי ממש בורה בכל מה שקשור במערכות יחסים עם בנים, כי בבית לא דברו. הכל היה אסור". כשביקרה אותה בקבוץ, פגשה את יובל, ששירת אז בבסיס חיל הים ליד הקבוץ. "המפגש היה מהפך מאוד גדול בשבילי. זאת היתה אהבה גדולה". כשהיא ביקרה בבית הוריו בפעם הראשונה, היא מייד קבלה מפתח ואת ההזמנה להגיע לשם עם יובל או בלעדיו. "זכיתי במשפחה חדשה. משפחה אשכנזית", היא אומרת בחיוך. אבל בנגוד לבתים אשכנזים שהכירה בילדותה, היא התקבלה שם ללא תנאים. "אמא שלו הפכה להיות בעצם האמא השנייה שלי. קראתי לה אמא".

אחרי הצבא וטיול גדול בארצות הברית, עברו עפרה ויובל להתגורר בקבוץ עין גדי. "לא רציתי לחזור לקריית שמונה. די התנתקתי. הייתי מגיעה להורים, גם בתקופת הצבא, פוגשת את החברים הטובים שלי מהתיכון, אבל הרגשתי מרוחקת, הייתי במקום אחר ועשיתי דברים אחרים. בקבוץ לא הרבה אנשים ידעו שאני משם". מהר מאוד התקבלו יובל ועפרה לחברות, ושנה לאחר מכן קבלו אישור לצאת ללימודים במימון של הקבוץ.

בקבוץ היו צריכים מורים ובמקום ללמוד פיזיותרפיה, כמו שרצתה, עפרה מצאה את עצמה לומדת חינוך גופני. במקביל למדה קורס מאמנים להתעמלות קרקע ומכשירים, מה שאפשר לה לאמן קבוצת ילדים, שזכו באליפות הארץ. היא מצאה את עצמה גם מטפלת בקשיים פיזיולוגים ורגשיים של ילדים ומבוגרים בקבוץ. זה מה שגרם לה להבין, שהיא חייבת להמשיך ללמוד. וכשיובל שסיים תואר של הנדסאי מכונות והבין גם הוא שפניו ללימודים, הם החליטו לנסוע לארצות הברית ונאלצו להחזיר לקבוץ את שכר הלימוד לתואר הראשון.

עפרה החזירה את החוב בניקוי חדרים בבית הספר שדה בעין גדי בבוקר ובעבודה בקבוץ אחר הצהריים. כשסגרו את החוב, יובל נסע לארצות הברית כדי לארגן להם ולבתם התינוקת מקום מגורים, והיא חזרה לקריית שמונה לבית של ההורים. היא עבדה כמדריכה בקייטנות וחידשה קשרים שנותקו. החזרה לבית ההורים היתה מורכבת. אמנם אמה עזרה לה בטיפול בענבר, שהיתה בת שנתיים ושבעה חודשים, אבל אביה לא קיבל אותה ואת נכדתו בשמחה. "הוא לא אהב שילדים חוזרים הביתה. הוא עצמו ננטש כילד בגיל שש בפרס והחיים שלו לא היו פשוטים".

​