הפעם הריאיון הוא שונה. המציאות כפתה עצמה על הריאיון – אני בביתי בחיפה ושרה בביתה ביישוב מעלה גמלא. השיחה נפתחת בהשוואת מפת התחלואה בכל יישוב – או במילים אחרות, מי מאיתנו קרוב יותר לאדום.

​

ביקשתי משרה לספר על עצמה לטובת מי שאינו מכיר אותה ממסדרונות המכללה. שרה נבוכה כאילו אומרת: "מה כבר אוכל לתרום...?"

"את התואר הראשון עשיתי בסוציולוגיה וסטטיסטיקה באוניברסיטת חיפה. הגעתי ללימודים בראשית שנות השבעים עם התפיסה השמרנית שעוצבה במהלך שנותיה הראשונות של המדינה ופתאום פגשתי ביקורתיות, ובפעם הראשונה שמעתי על פמיניזם. המשכתי לתואר שני בלימודי עבודה, הפסקתי את לימודי ולאחר תקופה חזרתי ללימודי תואר שני בסוציולוגיה והתמקדתי בנושא שילוב צעירים בעולם העבודה. בראשית שנות התשעים ולאחר שנים לא מעטות, במהלכן עברנו מחיפה לרמת הגולן, התחלתי את לימודי לתואר השלישי בסוציולוגיה, וחקרתי את הקהילות שמסביבי ברמת הגולן במהלך השיחות על הסכם שלום עם סוריה ופינוי היישובים.

מכללה האקדמית תל חי, הגעתי בטרם היתה מכללה עצמאית. תל חי היתה קהילה קטנה, משפחתית ואינטימית בראשית ימיה, ויש לציין כי היטיבה לשמור על האינטימיות גם כשצמחה להיות המכללה הגדולה שהיא כיום".

 

מעל עשרים שנים עבדת בתל חי. האם את יכולה להביט לאחור עם תובנות רפלקטיביות על דרכך במכללה?

"הגעתי לאקדמיה בגיל מאוחר יחסית, עסקתי במחקר לא מספיק במרץ. אני גאה על תרומתי בהכנסת לימודי הסטטיסטיקה המתקדמים, שימושי המחשב ללימודי סטטיסטיקה, ושיטות המחקר האיכותניות.

יעד אותו הצבתי לעצמי ואני חשה כי לא עמדתי בו, הוא הקמת החוג לסוציולוגיה במכללה. כתבנו תוכנית למל"ג שקצרה תשבחות גדולות, גייסנו סגל איכותי, אך לא הצלחנו להביא סטודנטים לחוג. כנראה כיוון שהסטודנטים היו מעוניינים ללמוד תחומים יישומיים יותר. תחושת ההחמצה גדולה אף יותר משום שסוציולוגיה היא אבן ייסוד להבנת מדעי החברה בכללם, כפי שכימיה ומתמטיקה הם אבני הייסוד להבנת מדעים מדויקים.

אני חשה סיפוק בכך שמסגרת המקבץ לסוציולוגיה שבראשו עמדתי מאז הקמתו ועד לפרישתי, היווה קרקע לחיבור סטודנטים אל הסוציולוגיה".

​

כשאנשים ונשים מתקרבים אל גיל פרישה, חלקם מתמודד עם שאלת היום שאחרי הפרישה. איפה ומתי זה פוגש אותך?

"המכללה ואני משכנו את הפרישה שלי עד הקצה... עד הגיעי לגיל 70. הרגשתי שמיציתי, שזהו... מה שנתתי נתתי וכעת אני מעוניינת להיות פנויה לעצמי. הבעיה היא שכשפיניתי לעצמי זמן הגיעה הקורונה. שמרתי מספר דברים לתקופה הזו – התחלתי ללמוד ציור, יש זמן רב יותר למשפחה, לארבעת הילדים ולעשרת הנכדים.

התחלתי בעשייה יישובית. אני חברה בצוות צח"י (צוות חירום יישובי), ובמקביל גם הקמתי צוות שיטפל בצורכי הגיל השלישי ביישוב. היישוב הוא ברובו חד גילאי. זאת אומרת שבתקופה מאוד קצרה חלק נרחב מחברי היישוב נכנסו לגיל השלישי עם כל המשתמע מכך. הצוות מטפל בצרכים רפואיים, התנהלות מול מוסדות וכדומה".

​

אני מבקש להחזיר אותך לעניין צוות הצח"י, כי אני מתקשה לראות אותך עם קסדה ושכפ"צ מטפסת על אדמת הגולן.

שרה צוחקת:

"אכן צח"י הוקם לצורך בעיות ביטחוניות, אך אנו רחוקים מהגבול ולא היו לנו אירועים שכאלו. כך שאנו עוסקים יותר בהתנהלות במצבי חירום כמו רעידות אדמה, משבר קורונה שמצריך אספקת תרופות ומזון לתושבים".

​

אני חש בדברייך סוג של רוויה מהעשייה האקדמית.

"כן. עשיתי ניתוק מהעשייה האקדמית. השלמתי מספר מחקרים בהם הייתי שותפה עם עמיתים ועמיתות, איני יוזמת מחקרים, ואני משתדלת לא לקחת על עצמי הצעות למחקרים ולכתיבה אקדמית. מעולם לא הרגשתי שפרצתי באקדמיה בצורה יוצאת דופן. היתה לי תרומה במספר תחומים: קהילות, פריפריה, אוריינות סביבתית, המורה ה"טוב", אחריות חברתית של מוסדות להשכלה גבוהה. ארגנתי והשתתפתי בכנסים בארץ ובעולם, נחשפתי לחוקרים מרחבי העולם. אולם, את כל אלו הנחתי מאחורי.

אני מבינה את אלו שגם לאחר פרישתם ממשיכים בעשייה מחקרית ואקדמית. אך אני בחרתי להשאיר מאחור את כל זאת ולהמשיך לכיוונים נוספים ואחרים".

​

אם אבקש ממך לאחל משהו לצעירים שנכנסים לאקדמיה, מה תאמרי להם ולהן?

"ראשית, לכו לתחום שאתם אוהבים, למה שמעניין אתכם. אנשים ונשים מגיעים לאקדמיה, ומגלים שזהו עולם מאוד תובעני. יש לדעת כיצד לחיות בו, ליהנות מהדרך.

החיים היום באקדמיה קשים יותר מאלו שהיו בעבר. דרכי ההוראה הן חדשות, הסטודנטים והסטודנטיות אחרים, הציפיות שלהן מן המרצים אחרות. אך למרות כל זאת, אם בחרתן ובחרתם בדרך זו, אל תתייאשו – אל תתייאשו מהדרך האקדמית, דבקו במטרות שהצבתם לעצמכם. בסופו של דבר אתם לב המכללה".

 

אנו מסיימים את הריאיון במשימה הקשה מכל – מתי נכון ללחוץ על End meeting בזום?