"נגן מדיה המושלם יראה וישמע רק על ידי האדם המשתמש בו... אנו יכולים לדמות בנפשנו נגן מדיה שכיוונו תמיד מושלם: שמתחיל להקרין כאשר אתה מביט בו; שנבלם אוטומטית כאשר אתה חדל להביט בו. שיכול לנוע קדימה או אחורה, מהר או לאט, תוך דילוג על קטעים מסוימים או חזרה  עליהם אך ורק להנאתך.... אכן זהו התקן החלומות הסופי והמוחלט – נגן מדיה העוסק במספר אינסופי של נושאים, בדויים או אמיתיים, מתפעל את עצמו, מיטלטל, אינו צורך אנרגיה, פרטי עד תום ונתון באופן כללי לשליטתו של הרצון... האם חייב כל זה להישאר חלום? האם אנו יכולים לצפות לנגן מדיה כזה ביום מן הימים?... לא זו בלבד שהוא מצוי כבר בידינו, אלא שהוא מצוי שם כבר מאות רבות של שנים, האידאל אשר תיארתי הוא המילה המודפסת, הספר – קל משקל, פרטי וניתן לתמרון כרצונכם. האם נראה לכם כי הספר, שלא כנגן המדיה שתיארתי, אינו מפיק קולות או בבואות? הוא מפיק ומפיק... אינכם יכולים לקרוא מבלי לשמוע את המילים במוחכם ולראות א הבבואות שהוא מחולל. למעשה, אלו הקולות והבבואות שלכם, ולא אלה שהומצאו עבורכם על ידי אחרים, ועל כן הם עדיפים... ברם המילה המודפסת מציגה מידע מזערי. את כל הדברים האחרים, פרט למזער הזה, חייב לספק הקורא – אופן-הביטוי של המילה , הבעות הפנים, המעשים, הנוף הרקע, את כולם יש לשאוב מתוך אותה שורה ארוכה של סמלים בשחור-לבן".

(אייזק אסימוב, מצוטט בהקדמה לספרו של הארלן אליסון "לראות". כתבתי "נגן מדיה" אבל במקור מדובר על קלטת. מדהים כמה הטקסט הזה, שנכתב לכל המאוחר בשנות השבעים עדיין נכון גם לאור ההתפתחות הטכנולוגית של 45 השנים האחרונות).

​

הנמשל ברור

דמיינו מערכת אידאלית ללמידה מרחוק: כזו המאפשרת תקשורת מלאה בין מרצה לתלמיד, דיאלוג, שאלות משני הצדדים, הומור, ולמעלה מזה – יוצרת סביבה מבודדת בה גם המרצה וגם התלמיד יכולים להתנתק מהפרעות חיצוניות ולהתרכז בחומר הנלמד... הבנתם את הרעיון. אין צורך לפתח מערכת כזו. יש לנו אחת והיא נקראת "כיתה ומרצה טוב". גם אם בעתיד נצליח לפתח מערכת מקוונת מצוינת – היא עדיין תיפול ממה שיש לנו היום – הזום האידיאלי הוא פשוט שיעור פרונטאלי.

האם ההוראה הפרונטאלית היא מושלמת? ברור שלא. האם טכניקת ההוראה שלנו לא יכולה להשתפר? בהחלט יש לאן להתקדם. אלא שהוראה מרחוק, ובמיוחד בצורה שלבשה בימי הקורונה, מרחיקה אותנו משיפור. אנסה להדגים באמצעות כמה מושגי מפתח המלווים אותנו כמרצים: הצלחה, איכות הוראה, וטכנולוגיה.

​

על הצלחה

מאז משבר הקורונה, אנו מוצפים בתשבוחות על שהצלחנו לקיים לימודים מרחוק לנוכח הנסיבות. אבל הצלחה של קורס אקדמי לא נבחנת בקיום שיעורים גרידא. היא נבחנת בהישגי התלמידים בסוף הקורס. האם למישהו יש ספק שהישגי הרוב המוחלט של התלמידים יהיו נמוכים יותר ךעומת הישגיהם בלמידה רגילה? ברור שיש מיעוט זעיר של סטודנטים שהזום מתיישב להם בדיוק על הפרעת הלמידה ומאפשר להם לייצר קפסולת למידה (עוד מילה נוראה שחדרה לחיינו לאחרונה) מיטיבה – אבל מספרם בטל בשישים. בודאי בהשוואה למספר הסטודנטים שסובלים מהפרעות למידה המקשה עליהם ללמוד בתנאים מקוונים. כולנו יודעים איך המוח שלנו מרגיש אחרי כמה שעות של הוראה בזום.

האם ניתן לבסס את הדיון על מקרי מבחן מהעבר? בהחלט. יש כאלו בשפע. לפני שנה העבירו את הוראת האנגלית והמכינות לאנגלית לפורמט מקוון.. והנה, השנה, הוראת האנגלית חזרה לכיתה בעקבות אחוזי ההצלחה נמוכים. קורסי המו"ק המפורסמים שהמל"ג משקיע מיליונים רבים בהפקתם – מה הוא אחוז הסטודנטים המסיימים בהצלחה קורסים אלו? אפילו לא בציון טוב אלא פשוט עוברים את הקורס? לדעתי פחות מאחוז אחד. וכמובן, יש מוסד שכל כולו מבוסס על הוראה מרחוק – האוניברסיטה הפתוחה. הם ללא ספק מובילים בשיטות ובטכנולוגיות הוראה מרחוק. מהיכרות אישית אני יודע שמלמדים שם מרצים וחוקרים מצוינים, הם מפרסמים את מרבית ה-text-books בהם אנחנו משתמשים. אלא שבמקרה זה, המערכת בנויה לאפשר למידה מרחוק ולתמוך בסטודנטים כדי שיגיעו להישגים. לכאורה, זהו המקום האידיאלי למעבר להוראה מקוונת, אלא שהמציאות היא אחרת.

יורם קלמן מהמרכז לחקר החדשנות בטכנולוגית למידה באוניברסיטה הפתוחה טוען, בצדק רב, שלמידה בזום ובדומיו משולה למנות קרב ולא לארוחת גורמה. להעריך הוראה מרחוק על סמך זום זה כמו לשפוט את רמת האוכל בישראל על סמך קופסאות של לוף (שגם הן כבר לא קיימות במנות הקרב היום, לצערי). התחליף המקוון בבירור לא עובד. אפילו באוניברסיטה הפתוחה בה קיימת תשתית ומעטפת תמיכה, הסטודנטים מצביעים ברגליים.

קורסים זמינים לצפייה והורדה ולמידה מרחוק בכל תחום ובכל נושא קיימים מזה שנים. אפשר ללמוד כל תחום שבעולם (טוב, אולי חוץ מרפואה וארכיאולוגיה) בלמידה מרחוק. למה אנחנו לא משתמשים בכל השפע הנהדר הזה? קיבעון? שמרנות? סירוב לקבל שינויים ולהסתגל לעולם החדש והשונה? התשובה היא – למידה מרחוק פשוט לא עובדת. הסטודנט חייב את האינטראקציה הישירה עם המרצה. ועוד לא דיברנו על המיקוד, תשומת הלב ו"הפניות". אחרי חודשיים בבית כבר לא צריך לשקר לעצמנו ולאחרים – אי אפשר לשבת ולהתרכז בשיעור מהבית, לא ללמד ולא ללמוד. כדי ללמוד כמו שצריך חייבים לפנות זמן וליצור סביבה של לימודים. המאבק בין הלמידה לבין הכביסה, המקרר והטיול עם הכלב נדון לכישלון. יש חשיבות עצומה בלקום בבוקר, להגיע למכללה ולהיכנס לשיעור – להיות סטודנט. אם יש משהו שלמדנו להעריך בהוראה בזום זו חשיבותם של המגע האנושי, התקשורת, היכולת להסביר, הסביבה התומכת והיכולת להיות במרחב המוקדש ללמידה. במילים אחרות, כל האיכויות שהוראה מרחוק, גם במיטבה, נופלת בהם בהשוואה להוראה הפרונטלית בכיתה.

​

על איכות ההוראה

נודה על האמת, הכורח ללמד מרחוק בזום גוררת ירידה בדרישות הקורסים ופוגעת ברמת ההוראה. אי אפשר לנהל דיון, אי אפשר להעביר רעיון מורכב ולוודא שכולם יבינו אותו, אי אפשר לדרוש מהסטודנטים את אותו מאמץ והשתתפות פעילה אותם אנו דורשים בכיתה. ולכן, אנחנו מורידים את הדרישות.

במקצועות מסוימים ניתן לשמור על איכות ההוראה ולקיים קשר אישי ודיאלוג עם כל סטודנט. המחיר הוא עומס עבודה כבד, גם מצד הסטודנט וגם מצד המנחה. ראשית נדרשת עבודת הכנה עצומה להתאים את התכנים ושיטת ההוראה ללמידה מרחוק. שנית, על מנת שקורס כזה יתנהל כראוי, על הסטודנטים להגיש מטלה בכל שיעור – כך נוכל לנטר את רמת  השתתפות, ההבנה וההתקדמות. מישהו גם צריך לבדוק את המטלות, לתקן ולהחזיר... זה עשוי (אולי) לעבוד במערכת האמריקאית בה לומדים שני קורסים בשבוע והסטודנטים (ברובם) אינם עובדים למחייתם אלא קוראים מאות עמודים משיעור לשיעור. בארץ, כשכל סטודנט לומד עשרה קורסים בשבוע וכל מרצה מלמד שישה קורסים – אין אפשרות ליישם מודל כזה.

​

על הטכנולוגיה

טכנולוגיה היא כמו אבוקדו מחוץ לעונה: יש לה שני מצבי צבירה – "לא בשל" ו"פג תוקף". כל מי שלימד בזום יודע היטב שהטכנולוגיה לא בשלה להוראה מרחוק. ולעניות דעתי, היא לעולם לא תהיה בשלה, כי כאמור, הזום האידיאלי הוא כיתה ומרצה טוב. טכנולוגיות הוראה מסיטות את תשומת הלב מההוראה לטכנולוגיה. נגזר עלינו במהלך השיעור להתעסק בעונש הזה שלא עובד במקום ללמד. זוכרים את הלוח הדיגיטאלי החכם? לוח שכל מה שנכתב עליו גם מוקלט וגם משודר היישר למחשבים של הסטודנטים? זוכרים שהושקע כסף כדי שבכל כיתה בבתי הספר יהיה לוח כזה? או את האביזרים המשונים שאפשרו לסטודנטים לענות על שאלות וסקרים תוך כדי שיעור? מה עלה בגורלם? למה לא שומעים עליהם? התשובה היא שהם התיישנו ברגע שייצרו אותם. אבל לא זו הבעיה של טכנולוגיות הלמידה – הבעיה היא שטכנולוגיות אלו לא תורמות כלום להוראה. עזרים דיגיטאליים (וגם לא דיגיטאליים – מישהו אמר בדידים?) לא מקדמים את ההוראה. להפך. הם מסיטים את תשומת הלב, מפריעים ומעכבים.

התרומה המשמעותית האחרונה של הטכנולוגיה להוראה הייתה הפאוור-פוינט שייתר את מקרני השקופיות והשקפים. וגם על הקביעה הזו יש מי שיחלקו עלי ויזכירו שעבור הסטודנטים אפקטים במצגת הפכה לדרך לחפות על  תוכן דל והעדר השקעה בלמידה. קיימות דרכים רבות באמצעותן אפשר לשפר את ההוראה שלנו – למידת חקר, תשומת לב לכל סטודנט, התאמת המטלות, סדר וארגון... המון. הטכנולוגיה היא לא אחת מהן, להיפך.

האם להוראה מרחוק יש רק חסרונות? זו לא השאלה. השאלה האם יש לה יתרונות על הוראה ישירה. אני יודע שיש קורסים קטנים לתלמידים מתקדמים שהם בעלי מוטיבציה, משמעת עצמית ויכולות גבוהות שהזום יכול מאוד להטיב עמם. ושוב, יש תלמידים מסוימים, בדרך כלל המצטיינים, שלמידה מרחוק היא אידיאלית עבורם. בנוסף, הזום הוא פלטפורמה לא רעה לקיום ישיבות ומאפשרת חסכון בזמן וכסף. אפשר לשלב אותה בהוראה ולאפשר למרצים מחו"ל להרצות מרחוק (אגב, זו אפשרות שקיימת כבר לפחות 20 שנה. למה אנחנו לא מנצלים אותה?) אלא שלהוראה אמיתית ואיכותית טכנולוגיה זו היא הרסנית, ולא אמרתי אף מילה על חינוך...