Isabel Wilkorson (2020), Caste: The Origins of Our Discontents, Random House

כתבה: אילנה הירסטון (פסיכולוגיה)

​

סתיו 1998, הוזמנתי למסיבת סוף סמסטר/חג הודיה/חג המולד/ראש השנה בחוג לביולוגיה באוניברסיטת סטנפורד. זו הייתה השנה הראשונה שלי ללימודי הדוקטורט, ולמרות שנולדתי בארצות הברית לאב אמריקאי, לימודי הדוקטורט היו המפגש הראשון שלי כאדם בוגר עם ״אמריקה״. גדלתי בישראל לאם ממוצא אשכנזי וכאן המראה המולטו או התימני שלי היה קוריוז, או לפחות כך חשבתי. בארצות הברית, כפי שאלמד מהר מאד, להיות אישה שחורה זה לא קוריוז.

היות ששנת הלימודים בארצות הברית מתחילה בסוף אוגוסט, במועד המסיבה כבר ביליתי למעלה מחודשיים ספונה במעבדות, שיהיו לי לבית למשך ארבע וחצי השנים הבאות, לומדת לפַּפֶּט, להפיק DNA ו-RNA, להשתיל אלקטרודות בגורי חולדות, לזהות שלבי שינה, ועוד. כך שהכרתי רק את חברי המעבדות בהן למדתי ועבדתי, והמסיבה הייתה עבורי הזדמנות לפגוש ולהכיר סטודנטים ומרצים בחוג. האירוע התרחש באולם גדול וחגיגי, עם עץ חג מולד מקושט ומואר, שולחנות מכוסים באבקה דמוית שלג וריח של ג׳ינגר וקינמון היה באוויר. ליד הבוּפֶה התקהלו כבר הדוקטורנטים והפוסט-דוקטורנטים, השמחים תמיד לכל הזדמנות לארוחה בחינם.

סביב אחד השולחנות, בפינת החדר, ישבו כשמונה גברים ונשים שחורים (אפרו-אמריקאים). ״מאיזו מעבדה הם?״ שאלתי את האדם היחיד שהכרתי, המרצה שלי לביולוגיה של התא. הוא נתן בי מבט משונה: ״הם אנשי הסגל המנהלי והתחזוקה״, ענה. מעבר למבוכה שהרגשתי, כי הבעת פניו של המרצה הסגירה ששאלתי הייתה חסרת טקט, פתאום הרגשתי בודדה. מסביבי היו אמנם לא מעט סטודנטים וחברי סגל לא לבנים, אמריקאים ממוצא מזרח אסייתי, או ילידי מזרח אסיה, אבל אני הייתי השחורה היחידה שלא בתפקיד נותנת שירות. איזה חוש פנימי אמר לי שאני צריכה להבדיל את עצמי מהשחורים האחרים האלה, אבל חלק אחר בי הרגיש רע עם דחף ההיבדלות. ייקח עוד הרבה שנים עד שאתחיל להבין את המורכבות של רגשותיי וחוויותיי כאישה שחורה ויהודייה, אישה שההיסטוריה האישית שלה חריגה בארצות הברית.

איזבל וילקורסון, בספרה החדש – Caste: The Origins of Our Discontents, סבורה שהדרך הנכונה להבין את המבנה החברתי הנוקשה, שאירגן את חיי ומארגן את חייהם של לבנים ושחורים בארצות הברית בכלל, היא דרך הפריזמה של הקסטה, כמו במסורת ההינדית. לטענתה, המילה גזענות לא מספיקה כדי להסביר מדוע - כ-150 שנה לאחר שחרור העבדים וכ-80 שנה מאז שבוטלו הרוב המכריע של חוקי הגזע תחת ג׳ים קרואו - השחורים בארצות הברית עדין מצויים בתחתית של כל מדד חברתי. שחורים מהווים כ-13% מהאוכלוסייה בארצות הברית, אבל כ-38% מהכלואים בבתי הסוהר, כ-22% מאלה שחיים מתחת לקו העוני, ובצילה של מגפת קוביד-19, הם מהווים כ-31% מהחולים המאומתים ו-40% מהמתים מהמחלה. לטענתה של וילקורסון, המונח גזענות מגביל את הדיון לעיסוק בגוון העור, או למאפיינים חיצוניים אחרים של מה שנתפס כ״גזע״ וממקד את המבט באפליה ובפגיעה. אבל בכך הוא גם מסיר אחריות ממי שלא מפלים לרעה או פוגעים באחרים באופן פעיל. מאידך, היא טוענת, שקאסטה היא עקרון מארגן של כלל המבנים החברתיים וככזאת היא דומה למערכת הפעלה של מחשב, בכך שקובעת את הפרמטרים לפיהם יפעלו תוכנות אחרות. שיטת הקסטות מארגנת את הכלכלה, את הפוליטיקה ואת כל האינטראקציות החברתיות.

וילקורסון הגיעה לתובנה זו בזמן שעבדה על ספרה הקודם, שזכה בפרס פוליצר, The Warmth of Other Suns, שסיפר את סיפור ההגירה הגדולה של שחורים ממדינות דרום ארצות הברית למדינות הצפון במחצית הראשונה של המאה ה-20 (זהו אגב ספר נפלא!). דרך תיעוד סיפורי ההגירה של מספר דמויות, היא הבינה שהיא מתארת משהו עמוק יותר מגזענות, או מהמחיר ששחורים משלמים על גזענות, ושהיררכיה המבנית הנוקשה של החברה האמריקאית דומה במהותה למערכת קסטות. בספר הנסקר כאן, הבנוי מפסיפס של טקסטים עיוניים ונרטיבים אישיים, חלקם חוויות אישיות שלה וחלקן של דמויות אחרות, וילקורסון משווה את ההיררכיה הלבנה-שחורה בארצות הברית להיררכיה המורכבת של הקסטות במסורת ההינדית, ולמערכת השטחית של הרייך השלישי – שהאידיאולוגיה שלה עברה מן העולם במהירות יחסית, ולא הצליחה לטעת שורשים עמוקים.

עוד אחד מהנרטיבים בספר, הוא סיפור שסיפר מרטין לותר קינג בעקבות סיור ממושך שערך עם אשתו בהודו ב-1959, כדי להכיר מקרוב את משנת אי-האלימות של מהאטמה גנדי. קינג סיפר שבמהלך הביקור, הוא הוזמן לדבר בבית ספר של בני קסטת הדלית (הטמאים, הקסטה של המעמד הנמוך ביותר), בכפר בקרלה. מנהל בית הספר הציג בפני התלמידים את קינג כמנהיג הטמאים בארצות הברית. בכתביו סיפר קינג שלרגע היה בהלם ואף התרעם על התיאור. אך ככל שהעמיק לחשוב על כך, הבין שהשחורים אכן נתפסים כטמאים על ידי הקסטה הלבנה והראיות לכך רבות. בתקופת ג׳ים קרואו נאסר עליהם להיכנס למרחבי פנאי כמו בתי קולנוע, ופארקים, או שהם נדרשו להיכנס אליהם דרך כניסות נפרדות; הברזיות, השירותים, והבריכות היו נפרדים, שמא מים שנגעו בעור שחור יטמאו את העור לבן. עד 967, היו גם חוקים נגד נישואים בין שחורים ללבנים. "כך למשל, הורי לא יכלו לבקר את סבתי, שחיה במיזורי, משום שנישואיהם נחשבו לעבירה על החוק במדינה זו, וביקור כזה היה מסכן את חייו של אבי".

אבל גם היום נשמרת ההפרדה הקסטית באמצעות מנגנונים סמויים. למשל, הפרדה במרחבי מחיה נאכפת על ידי בנקים באמצעות גישה למשכנתאות. מתוך ההפרדה המרחבית, צומחת מערכת חינוך ציבורי שבה, נכון להיום, 70% מהתלמידים לומדים במוסדות חינוך שהם כמעט לחלוטין לבנים או כמעט לחלוטין שחורים ולטינקס (Latinx), זאת למרות שהפרדה על בסיס גזע במוסדות חינוך נאסרה על ידי בית המשפט העליון ב-1954. תנועת Black Lives Matter, היא תגובה לעשרות שנים של שיטור ואכיפה דיפרנציאליים של האוכלוסייה השחורה, שהובילו בין היתר למאסרים אלימים והוצאות להורג של שחורים על ידי שוטרים, שתועדו בשנים האחרונות, ולייצוג היתר של שחורים בכליאה ומאסר.

וילקורסון מדגישה שהיא לא הראשונה שעושה הקבלה בין ההפרדה הגזעית בארצות הברית למערכת הקסטות ההינדית. היא מצטטת את סנטור ממסצ׳וסטס, צ׳רלס סמנר, שכבר בסוף המאה ה-19 השווה את ההפרדה הגזעית במערכת החינוך בארצות הברית לשיטת הקסטות, וככזו פוגעת בערך השוויון. ו. א. ב. דו בויז (1963-1868), הסופר, הסוציולוג וההיסטוריון האמריקאי, הרחיב טענה זו, כשקבע שבסיום תקופת העבדות ב-1865 (התקופה בה מערכת הקסטות האמריקאית נוצרה ונטעה שורש) מערכת החינוך נעשתה אמצעי משני לשימור יחסי ההיררכיה הגזעיים על ידי הפרדה בין לבנים, בעלי יכולת להשכיל וללמוד, לבין שחורים, שאינם ראויים להשכלה בשל "בורותם ונחשלותם". ועוד, ב-1946 דו בויז ובהימרו רמג'י אמבדקאר, פעיל חברתי, אחד מהאינטלקטואלים החשובים בהודו ובן לקאסטת הדלית, התכתבו בנוגע לקווי הדמיון שבין מנגנוני הדיכוי של הדלית בהודו ומנגנוני הדיכוי של השחורים בארצות הברית. וילקורסון גם מפנה לכתיבתו של זוכה פרס הנובל, הכלכלן השוודי, גונר מירדל (1898-1987), שב-1944 פרסם את מה שנחשב עד היום למחקר היסודי ביותר על יחסי שחורים-לבנים בארצות הברית.[1] במחקר זה מירדל מתאר ומנתח את מגוון המנגנונים שבעזרתם הלבנים בארצות הברית, כולל הליברלים שבצפונה ובמזרחה, משמרים את מעמדם המופרד והמועדף תוך הכחשת החסך והסבל שנגרמים לקסטות הנמוכות, שחורים בעיקר, אך גם אמריקאים ילידים.

בספר היא מתייחסת גם לאנתרופולוג אשלי מונטגיו, שהיה אחד מהראשונים שבשנות ה-40 של המאה ה-20 הסביר שהמושג גזע הוא למעשה הבניה חברתית, ולא מציאות ביולוגית. הבניה זו עומדת בתשתית המבנה החברתי, שלכל הקבוצות בחברה, למעט אלה שבתחתית, יש אינטרס בשימורו. גם לבנים עניים, כמו גם המהגרים הרבים שהגיעו לארצות הברית מכל קצוות תבל, מבינים שכדי להשתלב וליהנות מפירות השפע האמריקאי, עליהם לשמר את העליונות הלבנה. ב-1790 הגביל הקונגרס האמריקאי הראשון את הזכות לאזרחות אמריקאית ללבנים חופשיים. לפיכך, איטלקים, סקוטים, גרמנים, אירים ויהודים שהגיעו לחופיה של ארצות הברית נעשו לבנים בעל כורחם. מהגרים ופליטים אחרים היו בבעיה. הממשל האמריקאי ניסה להגביל את ההגירה של אנשים שנתפסו כלא- לבנים על ידי חקיקות שונות, שבדרך כלל לא צלחו. באותה רוח, ידוע ששחורים שהיגרו מאפריקה, מדינות הקריבים, ומדינות האיים באוקיינוס השקט, עשו כל מאמץ לשמר את זהותם הלא אמריקאית, כדי שגורלם לא יהיה זה של בני הקסטה השחורה. השחורים האמריקאים מצידם חיים עם מה שהגדיר דו בויז כתודעה כפולה: ״תחושה זו של ראיית עצמך תמיד דרך עיניהם של אחרים, של אומדן נשמתך באמת המידה של עולם שמתבונן בך בבוז משועשע וברחמים. אתה חש תמיד בשניותך: אמריקאי, שחור; שתי נשמות, שתי מחשבות, שני מאבקים בלתי מתפשרים, שני אידיאלים מתגוששים בגוף שחור אחד, שרק כוחו העקשני שומר עליו שלא ייקרע לגזרים״.[2]

לפי וילקורסון, שיטת הקסטות האמריקאית עומדת על שמונה עמודי תווך:

• רצון האל וחוקי הטבע: לפי התנ״ך והברית החדשה, צאצאי חם נידונו להיות עבדיהם של צאצאי יפת. כך גרס תומס קוב, אחד ממנהיגי מדינות הדרום לפני מלחמת האזרחים: ״קללת חם מוצאת אל הפועל על צאצאיו. הארכיטקט הגדול (אלוהים, א.ה.), בתבונתו וחמלתו התאים אותם, פיזית ומנטלית, למלא את התפקיד הירוד אותו הם אמורים למלא.״

• תורשה: ב-1662 הגוף המחוקק בווירג'יניה קבע שמעמדו של אדם, חופשי או עבד, נקבע אך ורק על ידי הסטטוס של אימו. אם האם היא שפחה והאב איש חופשי, הצאצא נדון לעבדות. למרות שמוסד העבדות האמריקאי מקורו במוסד האירופי של עבדות-חוב, עד סוף המאה ה-17 היא הפכה למעמד קבוע עבור השחורים, שנולדו לתוכה ונותרו בה כל ימי חייהם. רק במקרים חריגים הצליחו עבדים לקנות את חירותם, מעטים אחרים, כמו פרדריק דאגלס, סוג׳ורנר תרות׳, הצליחו לברוח.

• אנדוגמיה: נישואי תערובת, ואפילו על קיום יחסי קרבה או רמיזה כל שהיא שעשויה בטעות להוביל ליחסי מין, נאסרו. ב-1630 הְיוּ דֵיוויס, הלבן, הואשם בביזוי גופו והוענש בהלקאה ציבורית, משום שקיים יחסי מין עם אישה שחורה. היות שאונס של שפחות הייתה פרקטיקה מקובלת, כנראה שהעונש לא היה על יחסי המין עצמם, אלא על קיום קשר שנתפס כמפר את כללי הקסטה. לפי הכללים, ניצול בני ובנות הקסטה הנמוכה למטרות שעשוע אישי, היה לגיטימי, אבל יחס שוויוני נחשב למסוכן. רק ב-1967 קבע בית המשפט העליון שאיסור על נישואי תערובת אינו חוקתי, אך עברו עשרות שנים עד שחוקים אלה בוטלו בכל המדינות. אלבמה הייתה האחרונה, בשנת 2000.

• טוהר וטומאה: ההפרדה בין שחורים ללבנים נאכפה בעזרת מגוון רחב של חוקים שמנעו מגע פיזי, אפילו עקיף. כך למשל בבית המשפט, עדים שחורים ולבנים הושבעו על ספרי תנ״ך שונים; כאמור הייתה הפרדה במרחבים ציבוריים ובריכות נסגרו משום שבעלי הבריכות לא עמדו בהוצאה של החלפת המים בבריכה כל אימת שאדם שחור טבל בה את גופו. פועל שחור שאיבד זרוע בתאונת עבודה ברכבת, דימם למוות, כי אנשי העזרה הראשונה שהגיעו למקום לא רצו לגעת בגופו (קשה לא להיזכר בכך שבישראל, עד לא מזמן, היו משליכים דם שנתרם על ידי אתיופים).

• היררכיה מקצועית: היו מודלים כלכליים במאה ה-19 שגרסו שבחברה יצרנית בריאה, חייב להיות מעמד פועלים, המבצע את העבודות הנחוצות הבסיסיות והמשעממות ביותר, מעמד של אנשים עם אינטליגנציה נמוכה, יכולת פיזית גבוהה, כניעות ויושרה. לפיכך, שחורים שהצליחו ללמוד לקרוא, היו בעלי יכולת אינטלקטואלית כלשהי, ואולי אף רכשו מקצוע חופשי, לא יכלו למצוא תעסוקה הולמת בחברה הלבנה. כמובן שאם הכישרון והמיומנות, כגון נגינה ושירה, יכלו לשעשע את האדם הלבן, הם התקבלו בברכה, כל עוד השחורים ידעו את מקומם לפני ואחרי ההופעה.

• דה-הומניזציה וסטיגמה: וילקורסון מתארת בפירוט כיצד התעללו הנאצים ביהודים, הפשיטו אותם מחפציהם, פרקו את משפחותיהם, החתימו מספר על זרועותיהם, והעבידו אותם למוות במחנות העבודה. היא משווה את הפרקטיקות האלה לפרקטיקות של הסחר בעבדים, שם העמידו עבדים עירומים למכירה, התייחסו לאיכויות הגוף שלהם במקום לאנושיותם, קרעו תינוקות מזרועות אימן, הפרידו בני זוג, והיכו, לעיתים למוות, את אלה שמחו, או ניסו לשמור על קשר עם יקיריהם. הקבלה נוספת היא מוצאת בניסויים הרפואיים, שערכו רופאים נאצים ביהודים ורופאים לבנים בעבדים השחורים, שניהם היו ביטוי לשליטה המלאה של הקסטה העליונה על גופם של בני הקסטה התחתונה.

• טרור: כדי לשמר את יחסי הכוח האבסולוטיים של הקסטה העליונה, היה צורך בהפעלה משמעותית של אמצעי הפחדה. אמצעי ההפחדה היו מופעים פומביים של אלימות ועינויים, שלעיתים היו מכריחים את בני הקסטה הנמוכה להשתתף בהם. הטרור האלים לא הוגבל לתקופת העבדות. מעשי לינץ׳, כ-6,500 מקרים החל מסוף מלחמת האזרחים ב-1865 ועד 1950, היו אמצעי טרור כלפי האוכלוסייה השחורה. הצבת אנדרטאות לזכרם של מצביעים ומנהיגים אמריקאים ממדינות הדרום מלפני המלחמה (antebellum South) נועדה להוות תזכורת לשחורים, כמו צלב עולה באש בפתח הבית, מה מקומם ומה יעלה בגורלם, אם יפרו את הסדר.

• מיסוד העליונות והנחיתות: הטרור משטר את יחסי העליונות של הלבנים על השחורים. גם אחרי העבדות אסור היה לשחורים להישיר מבט אל לבנים, היה עליהם לרדת מהמדרכה אם לבנים הלכו מולם ועל גברים שחורים נאסר להסתכל על אישה לבנה. כמו כן אסור היה לשחורים להביע עמדה מנוגדת לאדם לבן או להפגין ידע בנוכחותו.

עד היום, שחורים משכילים, חכמים, ומוכשרים נתפסים כפורעים את הסדר הטוב בחברה הלבנה. כמו רבים אחרים, וילקורסון טוענת שבחירתו של דונלד טראמפ לנשיא, הייתה ריאקציה לשמונה השנים של קודמו ברק אובמה. ברק ומישל אובמה, בוגרי הרווארד, מבריקים וכריזמטיים, עם שתי בנות שנראות כמו פרסומת של בנטון, גילמו את התפוררות מערכת הקסטות. היא מתארת אנקדוטה מ-2016, שבה אישה מבוגרת לבנה, אומרת, כלוחשת סוד, לבחור צעיר שעזר לה לשאת את סלי הקניות, שאיננה מחבבת במיוחד את דונלד טראמפ, אבל הוא ישיב את הסדר על כנו. הפחד מהפורענות ואי הסדר, הנובעים מאובדן העליונות הלבנה, מהדהדים גם היום בקמפיין הבחירות של טראמפ.

וילקורסון מספקת שלל דוגמאות נוספות. היא מספרת על אדריכל בכיר, שותף במשרד אדריכלים גדול, שלמד לקרוא את התרשימים שלו הפוך, משום שגילה שלקוחות לא הרגישו בנוח לעמוד לצדו מול שולחן השרטוט. על עצמה היא מספרת, שבמסגרת סדרת ראיונות עבור הניו יורק טיימס, היא הגיעה לפגוש מרואיין שאתו נקבעה לה פגישה. המרואיין איחר קצת, וכשניגשה אליו כדי להציג את עצמה, הוא אמר לה בגסות שהוא מחכה לעיתונאית חשובה מהניו יורק טיימס ואין לו זמן לדבר אתה. כשאמרה לו שהיא היא העיתונאית, התקשה להאמין וביקש ממנה כרטיס ביקור או אמצעי זיהוי. היא הראתה לו את רישיון הנהיגה שלה והתנצלה שאין ברשותה כרטיסי ביקור. אבל למרות שזהותה הוכחה, האיש דרש ממנה להסתלק ולהפסיק להפריע לו.

ויש לי גם סיפור על עצמי. בכנס הגדול של האגודה למדעי המוח, נבחר תקציר שלי לקחת חלק במושב על מחקרים חמים בתחום השינה, שיוצג לעיתונות. על הבמה היינו ארבעה דוקטורנטים ופוסט-דוקטורנטים, שלושה גברים לבנים ואני. איך שהתחלתי לתאר את המחקר שלי, יו״ר המושב, איש בכיר בתחום, קטע את דברי ואמר, שבינתיים המחקר לא פורסם. בכך הוא הבהיר לקהל שהנתונים שלי מוטלים בספק, זאת למרות שכולנו הצגנו נתונים לפני פרסום ולכל האחרים ניתן זמן מספיק להציג את דבריהם.

אחת הלקונות בספר, לדעתי, היא היעדר התייחסות לתהליכים שהובילו ליצירת הקסטות האמריקאיות, תהליכים שמקורם במאות ה-16 עד ה-18, עם היווסדות הקולוניות באמריקה ובאיים הקריביים ופריחת סחר העבדים. כפי שמתארת ג׳יל לֶפּוֹר בספרה על ההיסטוריה של ארצות הברית,[3] מלחמת העצמאות האמריקאית (1775-83) הייתה חלק ממאבק אזורי לשחרור מעבדות, שהתנהל ביבשת האמריקאית ובאיים הקריביים. אלה כללו מרידות של עבדים ילידים ושחורים שהובאו מאפריקה; ניסיונות נואשים של האמריקאים הילידים לשמור על אדמותיהם ומאבקים של בני הקולוניות הלבנים, שראו בשלטון המלוכני-הבריטי ובחוסר ייצוג פוליטי, סוג של עבדות, כפי שקבעו תומס פֵּיין, ג׳ון לוק והוגים אחרים באותה התקופה. האבות המייסדים של ארצות הברית היו מודעים היטב לצביעותם, כשדרשו להשתחרר מחבלי השלטון הבריטי, אך לשמר את העבדות. במילותיה של לפור, בתום מלחמת השחרור: ״לאנגליה לא יהיו עבדים ולאמריקאים לא יהיה מלך״ (עמ׳ 108). אולי יצירת הקסטות היא תוצר של תהליך פסיכולוגי, פיצול תודעתי-מוסרי, שאיפשר לאבות המייסדים מחד לכתוב: ״מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני-האדם נבראו שווים,...״ ומאידך להמשיך להחזיק בעבדיהם השחורים.

אנקדוטה נוספת שמתארת וילקורסון, שהותירה עלי רושם במיוחד, עסקה בידידות ארוכת השנים בין אלברט איינשטיין לבין זמרת האופרה מריאן אנדרסון השחורה. כמה שנים אחרי שאיינשטיין השתקע בפרינסטון, אנדרסון הוזמנה להופיע באוניברסיטה. למרות מעמדה הבלתי מעורער כזמרת קונטראלטו בעלת שם עולמי (כולל הופעות ברחבי אירופה, בקרנגי הול, והופעה מול 75,000 איש ואישה בוושינגטון), המלון, שלרוב אירח את האומנים שהופיעו בפרינסטון, סירב לתת לה חדר בשל גזעה. איינשטיין ואשתו אלזה הזמינו אותה להתארח בביתם, וכך החלה ידידות ארוכת שנים. הדמות של איינשטיין מלווה את הספר מתחילתו. וילקורסון רואה בו דוגמה לאדם שיכול היה לחבוק את מקומו המובטח בקסטה הלבנה, אך בחר למתוח בקורת על היחס של החברה האמריקאית הלבנה כלפי השחורים. ב-1946 נאם איינשטיין בכנס בוגרים באוניברסיטת לינקולן, אחת מהאוניברסיטאות השחורות הוותיקות, ושם אמר: ״ההפרדה הגזעית איננה מחלה של אנשים צבעוניים, אלא מחלה של הלבנים. ואינני מתכוון לשתוק בעניין״.

בארצות הברית נתקלתי לא מעט בגזענות סמויה יותר או פחות. כשהבנתי שעוקבים אחרי בחנות מסוימת חשבתי שזה קצת מגוחך, כך גם כשאנשים שבקושי הכרתי ביקשו לגעת בשערי או בצמותיי. קשה יותר הייתה תחושת אי הנוחות שמתעוררת כשדבריך לא נשמעים, אבל כשמישהו אחר אומר את אותם דברים בדיוק, הם לפתע מתקבלים ומאושרים - חוויה המוכרת לנשים ולקבוצות מיעוט בכלל. עם הזמן הפנמתי את מה שרוב השחורים יודעים מהרגע שהם לומדים לדבר: לבנים ליברליים מוכנים לתת הזדמנות אחת לשחורים, אחת! כישלון או אי הצלחה, מהווים אישור לנחיתות מולדת.

היום, כשאני נזכרת בתקופה הראשונה שלי בסטנפורד, כסטודנטית השחורה היחידה בחוג לביולוגיה, אני מבינה מדוע רנדל, גבר שחור בשנות ה-40 לחייו, שחילק את הדואר, היה מוצא חבילות אבודות, רק כדי לבקר אותי כמעט כול יום במעבדה. ומדוע מריה, המנקה מדרום אמריקה שהייתה מגיעה לנקות את המעבדות והמשרדים בלילות, שמחה לשתות איתי תה. עבורם סימלתי את השבירות של שיטת הקסטות.

​

[1] Mydral, G. (1944). An American dilemma: The Negro problem and modern democracy. NY: Harper & Row.

[2] ויליאם אדוארד בוגהרד דו בויז (2009),  נשמתם של שחורים, מאנגלית: רעיה ג'קסון. הוצאת נהר ספרים.

[3] Jill Lepore (2018). These truths: A history of the United States. WW Norton & Company, 2018.

​